איך ממשיכים בימים אלה? אני מוצאת את עצמי נעה בין שיתוק כתיבה לתסכול שמתפרץ בכתיבה.
מצליחה לקרוא רק שירים ופייסבוק.
והנה השבוע נתקלתי בשיר שענה לי על הכל.
על התסכול,ְוהחרדה, על הצורך לשתוק והחובה לדבר,ופגשתי אותו כמובן בפייסבוק.
שיר שכתבה אורית בר ישראל
אָז אֵיךְ לְהַגִּיד אֶת זֶה מֵעֵבֶר לַפַּחַד,
וּלְחֹסֶר הָאוֹנִים הַזֶּה,
וְלָאֲוִיר הַכָּבֵד הַזֶּה,
שֶׁיּוֹשֵׁב לַמְרוֹת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בֵּין הָעֲנָנִים.
אֵיךְ לְהַגִּיד אֶת הַבּוּעָה הַזּוֹ שֶׁבִּפְנִים,
שֶׁצָּרִיךְ עֲדַיִן לְהַאֲמִין בַּאֲנָשִׁים,
וְלִזְכֹּר
שֶׁבְּכָל דָּבָר יֵשׁ קְצָווֹת,
אֲבָל בֵּינְהֶם יֵשׁ אֶמְצַע גָּדוֹל,
שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחִיב אוֹתוֹ עוֹד וְעוֹד.