"גבר נכנס בפרדס" סחף אותי מהפסקה הראשונה ועד המילה האחרונה.
"עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת, ושהכי
טוב שאכתוב לעצמי את האירועים בדיוק כמו הם התרחשו. אז הנה."
פתיחות של ספרים הן נושא מרתק, ומי שכותב יודע כמה קשה לכתוב אותן, למצוא את הדרך ללפות את הקורא.
אני נוהגת לתת לספר 50 עמודים של חסד, והנה אשכול נבו עשה זאת בשני משפטים.
מעט על העלילה של "גבר נכנס בפרדס" ללא ספוילר
"גבר נכנס בפרדס" הוא ספר שיש בו שלוש נובלות.
הקשר ביניהן הולך ומתהדק ומקבל משמעות מפתיעה בסיומה של הנובלה השלישית.
כמו בספריו הקודמים של נבו, גם כאן הישראליות מככבת, עם המקומות, התוכניות של גלי צה"ל, שמות הזמרים, ציטוטים משירים. גם כאן אנחנו זוכים לטיול נוסף בדרום אמריקה, וכמו תמיד יש חיפוש של משמעות, בדיקה של מערכות יחסים, בין בני זוג, בין הורים לילדים.
ולמען הסר ספק, כשאני אומרת כמו תמיד- זו נקודה לזכותו. אלה החומרים הכי מעניינים של החיים ואשכול נבו מצליח לרתק ולרגש, בדיוק כמו ב"משאלה אחת ימינה" ו"ארבעה בתים וגעגוע"
לרוב, אני לא נהנית מסיפורים קצרים או נובלות, אבל הדמויות שנבו כותב ב"גבר נכנס בפרדס" נוגעות ללב, מעניינות, הפגיעות שלהן ואי המושלמות שלהן גורמת לי לרצות לקרוא עליהן עוד.
אחת החוזקות של אשכול נבו היא הכתיבה שלו של דמויות גבריות, כביכול, ורק כביכול, חלשות.
גם בספר הזה בכל הנובלות, גם כשאשה היא המספרת יש גבר שהקמטים בנפשו מובילים את העלילה.
שם הספר , כשם הנובלה השלישית- גבר נכנס לפרדס ונעלם, הפרדס הוא אמנם מקום פיזי , אבל יש כאן גם רמיזה לפרד"ס בקבלה.
מוטיב משמעותי מאוד בסיפור הוא המוזיקה.
לחלק מהדמויות יש קשר הדוק למוזיקה, יש בספר אזכורים לשירים רבים, ויש עוד מופעים למוטיב הזה שלא אוכל לגלות כאן, אבל מי שקורא מרגיש בהם.
מייד אחרי שתפס אשכול נבו את תשומת ליבי בפסקה הראשונה הגיע החלק הבא:
"עד אותו רגע לא יצא לי לראות בעיתון תמונה של מישהו שאני מכיר – שמת. אני יודע זה כמעט לא סביר במדינה הזאת, הרי מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים-בעצם-מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה, או בצבא."
הפתיחה המבריקה הזו מייד ממקמת אותי בישראליות. זה הDNA הישראלי, ובלי קלישאות., התיאור שלו חודר מייד לתת מודע הישראלי הקולקטיבי ומשדר "זה אולי עצוב, אבל אתה בבית"
כן, החוויה הישראלית מורכבת הרבה יותר מזה, ואשכול נבו אכן מצליח להעביר אותה, אבל העניין הזה שנבו מתאר כאן הוא מהותי, וכמו בכל ספרות טובה- זה לא רק "מה" זה בעיקר "איך"
לאורך כל הספר "גבר נכנס בפרדס" יש דוגמאות מצוינות לכך.
כך למשל כשאשכול נבו רוצה לומר משהו על הדמויות הוא כותב:
"אחר כך, בגלידרייה, הוא הזמין טעם אחד. וניל. והיא ביקשה לטעום כמה טעמים לפני שהחליטה על קרמל."
וכבר אני יודעת כל כך הרבה על שתי הדמויות האלה
בכך מיישם נבו את אחד הכללים החשובים בספרות "show' don't tel.
הכתיבה של נבו מרגשת ושזורה תובנות מדויקות ועם זאת הוא מצליח להראות את הדברים מזווית חדשה. למשל:
"אדם יודע שהוא שרוי במצוקה אמיתית, כששום מוזיקה לא מצליחה לחדור אליו."
או:
"בגיל מסוים הגוף שלנו מאבד מגמישותו.
אבל הנפש- לא.
הנפש שלנו, כך לימדה את ציון השנה האחרונה בחייו, גמישה לעד.
היא תמיד ערוכה לזנק אל הלא נודע, אם רק נהיה מוכנים לקחת את הסיכון."
והנה אחד נוסף:
״אולי בדידות זאת תכונה בכלל ולא מצב״
כאן הוא לקח את המושג בדידות קיומית והציג אותו בצורה שהיא גם לא שחוקה וגם בהירה.
לסיום אציין את העריכה המצוינת של הילה בלום.
"גבר נכנס בפרדס" רווי רבדים ותובנות, ועם זאת התחושה שלי היא שאין שום מילה מיותרת, הכל נקרא בנשימה אחת.