שרית פליןלקראת יום כיפור- ספרים שאי אפשר לעזוב, וקצת חשבון נפש
בין אם אתם צמים ובין אם לא. יום הכיפורים הוא הזדמנות טובה לצלילה אל ספרים.
כשחשבתי אילו ספרים מתאימים ליום הזה מבחינתי, חשבתי בהתחלה על ספרים קלילים, אבל תוך כדי קריאה הבנתי שהמונח המדויק יותר הוא "ספרים שואבים" כאלה שאי אפשר לעזוב אותם, והקריאה בהם אינה דורשת מאמץ. בקריאה לאחור גיליתי בכולם גם את הפילטר של חשבון נפש.
הנה הנבחרים שלי
ידי הכובסת/מיכל לוי-שלו. הוצאת כנרת, זמורה.
דבורה ירון קדמי, שופטת פלילית מוערכת, מועמדת לעליון, מבקשת ומקבלת חופשה שלא מן המניין, בלי הסבר מדוע.
יום אחר כך נמצאת גופתה צפה בבריכה במלון יוקרתי במדבר.
מהר מאד מתברר שמדובר ברצח אכזרי, ומתגלים עוד ועוד סודות הקשורים לחייה המקצועיים ואישיים.
פקד שולי ברזני אחראי על החקירה.
הספר נקרא "ידי הכובסת" על שם המונח הפתולוגי המתאר את מצב ידיה כשנמצאה הגופה.
לכאורה מדובר "רק" בסיפור בלשי מרתק, אבל למעשה כל תיאורי הדמויות, התובנות, ההתרחשויות בילדות מראים שמיכל לוי- שלו כותבת נהדר בלי תלות בז'אנר.
בין היתר זה סיפור על חטא שמתחיל בקטן, מתגלגל ככדור שלג שהופך לכדור אש, שורף כל מי ומה שהוא נוגע בו.
אשמח לקרוא גם את הספרים הבאים שלה.
ביי ביי ג'ני/ריקי שולמן. הוצאת כנרת, זמורה.
חנה, אישה בשנות השבעים שלה, נשואה לשרגא.
בתה, שכולם היו בטוחים שתישאר רווקה לנצח, עומדת להתחתן. הבן שלה ואשתו, נראים מאושרים, משמינים מדי מרוב נחת, מגדלים ¸את בנם שמעדיף להיות בתם.
איכשהו לרגע חנה מאמינה שהכל יהיה בסדר.
אלא שהרגע הזה חולף. חנה מבינה שהמשפחה וכל עולמה קורסים מול עיניה, כלום לא בסדר, ובכל זאת איכשהו זה בסדר.
מסקרן מאד לקרוא ספר של מי שאני עוקבת אחריה בהנאה עוד מימי סלונה הרחוקים.
לשמחתי כגודל הציפיות, כך גודל ההנאה.
מהקריאה בספר ברור שריקי שולמן תסריטאית. כל הספר חולף מול העיניים כמו סרט או סיטקום עצוב מצחיק.
אפילו שמות הדמויות מדויקים.
יש תמהיל נכון בין עצב להומור. תמהיל שנובע מכך שהבכי והצחוק נובעים מאותו מקום.
"ביי ביי ג'ני" הוא ספר על אהבות והחמצות, ועל זה שלמרות הכל אף פעם לא מאוחר מדי לתקן.
וכשקוראים אותו ביום כיפור, אפשר לקרוא גם דרך הפילטר של חשבון הנפש, מה חשוב בחיים ומה פחות, איך כדאי לחיות את החיים, ולגדל את הילדים, ומתי אפשר לתקן שגיאות ועוולות.
ולנטיין/אליזבט וטמור. תרגום-קטיה בנוביץ'. הוצאת תמיר.
זהו רומן פוליפוני, דמויות רבות מספרות לסירוגין את סיפורה של גלורי.
גלורי רמירס, מכסיקנית בת ארבע עשרה החיה בטקסס, נאנסת על ידי גבר מבוגר, לבן. היא בורחת ממנו ומגיעה בכוחותיה האחרונים אל ביתה של מרי רוז, אישה הרה בת 26, הנמצאת בבית לבד עם בתה בת העשר.
מאותו רגע אנחנו שומעים את הסיפור מפי דמויות רבות, בזמנים שונים. חלקן מדברות בגוף ראשון, חלקן מוצג על ידי מספרת יודעת כל.
"הזיכרונות תפורים זה לזה כמו שמיכת טלאים, כל אחד בגודל ובצבע אחר, וכולם כרוכים יחד בסרט שחור דק."
נדמה לי שהציטוט הזה מראה גם את יפי הכתיבה וגם את מבנה הסיפור.
"ולנטיין הוא עוד בחירה מעולה של גאונת הלקטורה- דורית תמיר.
התרגום של קטיה בנוביץ משובח כתמיד. היא מצליחה לתרגם לא רק את המונחים והסיפור, אלא גם את האווירה.
לגרום לקורא הישראלי לחוש שהוא בטקסס, להרגיש את הבדלי המשלבים הלשוניים בין הדמויות. לשמוע את הספרדית גם בעברית, להרגיש את הארומה של העגה.
"ולנטיין" הוא ספר שובר לב ועם זאת מביא תקווה ונחמה.
מצב הנשים בעולם הולך ומשתפר. בשנות השישים אישה הייתה צריכה להביא לבוס הפוטנציאלי אישור מבעלה, כדי לצאת לעבודה.
ועדיין, כמה קשה להיות אישה במקומות מסוימים.
כמה אי צדק יש במשפטי אונס, החוויה הזו קשה כמעט כמו האונס עצמו.
"כל כך מפחדת ועצובה כי גזלו אותה מעצמה"
הספר הזה ללא ספק מתאים ליום הכיפורים במדד חשבון הנפש והכאה על חטא. של הדמויות ושל הקורא.
״איזו מין אישה נוטשת את בעלה ואת בתה? אישה שמבינה שהגבר שחולק איתה מיטה הוא בסך הכול הנער שהכניס אותה להיריון, והוא תמיד יהיה כזה. אישה שלא יכולה לשאת את המחשבה שהיא עלולה יום אחד להגיד לבתה: את צריכה להסתפק בזה. אישה שמאמינה שתחזור ברגע שתמצא מקום להתיישב בו.״
"אני אעיד שעשיתי כמיטב יכולתי במסגרת הנסיבות, אבל לא אספר איך אכזבתי אותה."
"ולנטיין" הוא גם ספר על גזענות גלויה וסמויה, וגם כאן יש מקום לא רק לכאב גדול, אלא גם לחשבון נפש, תחליפו את טקסס בישראל, את הפליטים המכסיקניים, בפליטים אפריקאיים.
ובכל זאת הספר הזה הוא לא רק על כאב. יש בו נחמה גדולה, אחווה נשית, עוצמה נשית שלא ניתנת להכנעה או הכחדה.
כדברי הדוד של גלורי:
"זה סיפור מלחמה, או אולי, זה סיפור החלמה."
,