״ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם״, ספרו של בטיסט בולייה( הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא ספר מטעה, אך אל דאגה לא מדובר בתכונה רעה שלו כשהתחלתי לקרוא אותו הייתי בטוחה שמדובר בספר קליל ומצחיק, כזה שכיף להתאוורר איתו אחרי סדרת ספרים שיוצרים מועקה וכאב,הוא אכן מתחיל ככזה, וגם נמשך כך ברובו,
מה תפקידה של ספרות? או של אמנות בכלל? זו השאלה הראשונה שעורר בי הספר ״הצמחונית״ שכתבה הסופרת הקוריאנית האן קאנג. אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה, בוודאי לא במלואה. אני כן יודעת שיש דבר אחד שאמנות לא יכולה להרשות לעצמה, וזה להשאיר את הקורא או הצופה שווה נפש, אדיש,
מאז שאני זוכרת את עצמי( קרוב ליובל שנים) אני שמה לב למילים, לאלו שנאמרות וגם לאלו שלא, מאמינה שלכל מילה יש משמעות, הרבה מעבר למשמעות המילונית.
20 שנה עבדתי במערכת החינוך. כמחנכת , כמורה לחינוך לשוני, כמדריכת מורות ורכזת חינוך לשוני.