״שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי״, ספרה החדש של ג׳ואנה קנון, הוא עוד בחירה נהדרת של הוצאת תמר סנדיק.
לא ברור לי איך הם עושים זאת, כל בחירה איכותית וחודרת עמוק ללב.
מעט על העלילה של ״שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי״ ללא ספוילר
אלזי ופלורנס הן דיירות בדיור המוגן צ׳רי טרי. הן החברות הכי טובות מילדות.
למעשה זהו הדבר הראשון שצריך לדעת על אלזי.
הדבר השני הוא שהיא תמיד יודעת מה להגיד ואיך לשפר לפלורנס את מצב הרוח.
את הדבר השלישי תגלו רק בקריאת הספר, ממש ממש בסופו.
באחד הימים מגיע דייר חדש לדיור המוגן.
לחרדתה של פלורנס היא מזהה אותו בתור רוני בטלר, למרות שהוא מציג את עצמו בשם אחר.
הבעיה היא שאותו רוני מת כבר שישים שנה. או אולי לא?
בעיה נוספת היא שפלורנס, כך לפחות טוענים אנשי הצוות, דמנטית.
גם אלזי לא מאמינה לה בתחילה, אבל כשהיא רואה את הדייר גם היא מזהה את אותו רוני.
מכאן הדברים רק הולכים ומסתבכים.
למרות שהסיפור נקרא כספר מתח, אין מדובר כלל במותחן.
על מה באמת הספר ״שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי״?
זה סיפור על חברות גדולה מהחיים, וגם מעבר לחיים.
זה סיפור על אהבה גדולה, לעיתים הרסנית, לעיתים בלתי אפשרית, ולעיתים צצה בעדינות ובמפתיע.
זה סיפור על חמלה גדולה, על מחילה ועל כאב.
זה סיפור על הזיקנה, הקשיים שבה, והאפשרות האחרת שהיא טרגית יותר. (כלומר מוות בגיל צעיר)
זה סיפור שלא רציתי לעזוב עד שסיימתי אותו, וברבע האחרון הוא לא הפסיק להתהפך ולהפתיע וגם להדמיע.
לצד הכאב יש בו לא מעט הומור ובעיקר אהבה. הנה קטע שמדגים זאת. דיאלוג בין אלזי לפלורנס:
״האישה מדירה שש־עשרה מתה בשינה. כל הכבוד לה."
"ממך זה נשמע כאילו מגיעה לה תעודת הצטיינות."
"פשוט לעצום עיניים, לעשות מה שעושים בכל לילה, אבל בפעם הבאה שפוקחים עיניים, הכול תם ונשלם. נראה לי שאני בעד."
"אנחנו לא בסוכנות נסיעות, פלורנס. אנחנו לא בוחרות יעד לחופשה.״
לאורך הספר כולו סימנתי לי עוד כמה פנינים שגרמו לי לקנא בג׳ואנה קאנון שכותבת כך. הנה כמה:
