"אזובי הנפש" הוא ספרה השלישי של עפרה שליו. על קודמו אותו יצרה עם הצלמת אפרת בלוססקי, "ציפורניים שחורות" כתבתי כאן את "אזובי הנפש" כמו את קודמו ערך אלי אליהו והוא יצא לאור ב"עיתון 77"
כפי שאפשר לשער משם הספר המשוררת מתבוננת פנימה אל הנפש ודווקא אל המקומות הפחות פוטוגניים או מעוררי התפעלות, מאחר שהקונוטוציה המיידית היא של אזובי הקיר אל מול הארזים, הם אמנם קטנים ועלובים אל מול ארזי הלבנון, אבל גם הרבה יותר נפוצים ממנו, ובהתאמה גם "אזובי הנפש" של עפרה שליו מעוררים הזדהות.
הנה שלושה שירים מתוכו.
אַף פַּעַם לֹא מָצָאתִי זְמַן
לְפַנּוֹת לְזֶה מַסְפִּיק זְמַן
לָשֶׁבֶת אִתְּךָ בַּמִּטְבָּח
כְּשֶׁאַתָּה מַקְרִיא לִי שִׁירָה פַּרְסִית
וּמְתַרְגֵּם מִלָּה בְּמִלָּה.
מַשֶּׁהוּ זִנֵּק מִתּוֹכִי כְּשֶׁתִּרְגַּמְתָּ
אֶת 'הַלֵּב שֶׁלִּי נִשְׂרָף',
"עַכְשָׁו אֲנִי מְבִינָה"
זֶה מַשֶּׁהוּ בַּדָּם, בֶּחָלָב שֶׁיָּנַקְתִּי,
הַיְּשִׁירוּת הַחֲשׂוּפָה.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לְכוֹפֵף
אֶת הַשְּׁאָגָה שֶׁתִּשְׁתַּלֵּב
בַּצַּו. בַּמָּקוֹם. בַּשָּׁעָה
בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה כְּבָר לֹא
צָרִיךְ לְכַסּוֹת עַל שָׁרָשִׁים
אַחֲרֵי שֶׁכָּל חַיֶּיךָ עָמַלְתָּ
לְנַסֵּר אֶת עַנְפֵי הָעֵץ שֶׁעָלָיו
צָמַחְתָּ, לִטְמֹן עָמֹק
אֶת פֵּרוֹת חַיֶּיךָ הַקְּדוּמִים,
וְלִנְבֹּט בָּאֲדָמָה הַחֲדָשָׁה
שֶׁקָּרָאתָ לָהּ מוֹלֶדֶת.
עַכְשָׁו אַתָּה מְכֻסֶּה
עָפָר
וּפִי מָלֵא בּוֹ.
לִכְתֹּב
אֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁזֶּה לֹא פּוֹאֵטִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלִּים
לַחֲבִישַׁת פְּצָעִים,
אֲבָל אֶצְלִי זֶה הֶרְגֵּל מְגֻנֶּה
לְגוֹנֵן עָלַי מִפְּנֵי הַמִּלִּים
שֶׁעוֹד לֹא הֵעַזְתִּי
לִכְתֹּב.
מַשָּׂא וּמַתָּן
כְּבָר הוֹדֵיתִי לְךָ
עַל כָּל הַתְּשׁוּרוֹת
שֶׁנָּתַתָּ וְלָקַחְתָּ, בֵּרַכְתָּ וּמָעַכְתָּ.
כְּבָר נָפְחָה נִשְׁמַת הַהוֹדָיָה
שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה חֲזָקָה וְנוֹתֶרֶת,
שׁוֹבֶרֶת
שׁוּרוֹת.
תִּרְאֶה, אֵין לִי בְּעָיָה לְהַמְשִׁיךְ
לְטַאטֵא אֶת הַשְּׁבָרִים
שֶׁנְּעוּצִים אֶצְלִי,
אֲנִי לֹא בָּאָה בִּתְחִנָּה
לַהֲנָחוֹת שֶׁל סוֹף עוֹנָה,
אֲנִי פּוֹנָה לַתְּבוּנָה.
לָמָּה כָּל שָׁנָה
אַתָּה לוֹקֵחַ עוֹד מַתָּנָה.
אוּלַי יֵשׁ לְךָ מְכוֹנָה
לְאִחוּי קִרְעֵי מִשְׁפָּחָה.
