"בטון מזוין" הוא ספרו הרביעי של איתי שילוני.(הוצאת אפיק. עריכה- יחיל צבן)
לא קראתי את ספריו הקודמים, אבל אחרי שהתענגתי על "בטון מזוין", אני בהחלט אחפש אותם.
מעט על העלילה של "בטון מזוין" ללא ספוילר
מהנדס בכיר לשעבר, אשר שמו אינו מוזכר בספר הולך ומאבד את זכרונו ויכולת ההתמצאות שלו בערוב ימיו.
סיפורו ואופיו הולכים מתבהרים לנו עם התקדמות העלילה, בדיוק כשם שמוחו הולך ומתערפל.
את החללים במוחו ממלאות תמונות עבר, רגשות וחשבונות עם שתי נשותיו, עם הוריו, אחיו המת, חבר ילדות שלו, ועם העולם בכלל.
די ברור מהסיפור שאותו אדם היה כבר בצעירותו נרגן, מתנשא, חסר סבלנות אפילו כלפי בנו ובתו כשהיו ילדים.
ובכל זאת איתי שילוני מצליח ליצור דמות מכמירת לב ולא רק בגלל איבוד הזיכרון.
ככל שמתערפל זיכרונו כך מתבהר לקורא הסוד אותו הסתיר הגיבור רוב חייו, מבני משפחתו ואפילו מעצמו במידת מה.
כמו במוח של הגיבור, גם בספר אין רצף סיפורי. כמוהו הקורא מגשש אחר רמזים ומסיר קורי עכביש.
מבלי ליצור ספוילר אציין רק שגם במידת הגילוי וההסתרה של אותו סוד וגם בדרך בה בחר לסיים את הספר גילה איתי שילוני אומץ ספרותי.
הכתיבה של איתי שילוני היא דוגמה מצוינת לכלל הספרותי הידוע
"Show don't tell"
הוא נכנס לתודעה של הגיבור, ממחיש לנו את תחושות האימה, הבלבול, הכעס, כמו גם האהבה.
היו משפטים רבים שרציתי למרקר.
הנה קטע קצר לדוגמה:
"השִכחה השתרגה סביבו כמו קיסוס שמטפס בכותל. מכסה, חונקת, ממלאת, עד שלא היה אפשר להבחין בחומה שבה נאחזה. הניח מפתחות במקום כלשהו ממש לפני שנייה, ולא מצא אותם. סגר את הטלפון ולא ידע עם מי דיבר. פנה אליו מישהו ברחוב, קרא בשמו, ולא זכר מיהו, לא זיהה את הפנים הנעלבות."
