"זמן בציר" הוא ספר השירה של כרמית מנדל עדני(בעריכת טל איפרגן. הוצאת רכס)
השירים משקפים עושר לשוני ועושר רגשי – חרדה, גאווה, כאב, כעס , הומור, געגוע, ומעל לכל אהבה.
אהבה לילדיה, לבן הזוג, לאחים, להורים שנפטרו.
גילוי נאות- כרמית היא חברה שלי. את הכתיבה היפה שלה ואת האהבה שמאפיינת אותה אני מכירה היטב.
לכן בלי הקדמות נוספות אתן לכם טעימה של ארבעה שירים מתוך "זמן בציר"
חֲרָדָה
חוֹצֶבֶת מִנְהָרָה בָּהָר הַשּׁוֹתֵק,
גּוּפֵךְ לֹא נֶעְתָּר לִפְקֻדּוֹת הַמֹּחַ,
מַחְלִיק לַתְּהוֹם.
הַפְּלָדָה נָמַסָּה אֶל בֵּית הֶחָזֶה,
אָקוֹרְדְּיוֹן מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם יוֹרֵד וְעוֹלֶה.
הֶעָבָר הַמָּתוֹק מִתְרַחֵק מִמֵּךְ
כְּיֶלֶד פּוֹחֵז.
בְּאֵין־אֲוִיר הָרַעַשׁ קוֹפֵא.
הַנְּשָׁמָה מִתְנַתֶּקֶת מִמֵּךְ,
מִצְטַמֶּקֶת כְּיַלְדָּה שֶׁאִבְּדָה אֶת אִמָּא.
צֵל גּוּפֵךְ גּוֹהֵר מֵעָלַיִךְ,
בּוֹלֵעַ אוֹתָךְ וּמְקָרֵב אוֹתָךְ
אֶל הַמָּצוֹק הֶחָשׁוּךְ.
אַתְּ צוֹנַחַת לְלֹא קַרְקַע.
גַּם אִם תַּעַצְמִי עֵינַיִם לֹא תַּרְגִּישִׁי,
לִבֵּךְ הַטּוֹב מְחַפֵּשׂ אַחַר דֹּפֶק,
מַפְרִיד פְּעִימָה.
נִדְמֶה שֶׁמַּשֶּׁהוּ מַגִּיעַ מִכִּוּוּן הַשָּׁמַיִם
לִפְגֹּעַ בָּךְ.
מְחַפֶּשֶׂת פֶּתַח, מְיַחֶלֶת
לִנְחוֹת עַל עָנָן וְנֶחְבֶּטֶת
הַיְשֵׁר אֶל קַרְקַע הַמְּצִיאוּת.
אֲבִיב נְעוּרִים
אַתָּה יָכוֹל לִבְעֹט
לְפִי הַסֵּפֶר,
כְּמוֹ בְּנֵי גִּילְךָ.
לְהִסְתַּגֵּר,
לְהִתְמַעֵט,
לְהַצְמִיחַ עַצְמְךָ.
רַק דָּבָר אֶחָד עוֹזֵר לִי
לֹא לְהִתְבַּלְבֵּל –
כְּשֶׁאַתָּה בָּא לְחֵיקִי,
מַגְנִיב חִיּוּךְ אִלֵּם
וּמִתְכַּרְבֵּל.
הִפָּרְדוּת
לִפְנֵי רֶגַע חִתַּלְתְּ בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת
אֶת הַמְּאַהֵב הַקָּטָן שֶׁלָּךְ,
מִלֵּאת גּוּפוֹ הָרַךְ בִּנְשִׁיקוֹת.
לְאַחַר שֶׁחָמַל עַל כָּל נְמָלָה
שֶׁעָבְרָה לְאִטָּהּ בַּמִּדְרָכָה,
הִכְנַסְתְּ בִּשְׁבִילוֹ הַבַּיְתָה
שְׂמָמִית מְנֻמֶּרֶת וּנְחָשָׁה.
קוֹנְכִיּוֹת אָסַפְתְּ וְחִפַּשְׂתְּ אִתּוֹ
בְּחֶדְוַת גִּלּוּי חַיּוֹת מַיִם קְטַנּוֹת.
הַמְּאַהֵב הַקָּטָן שֶׁהִתְחַפֵּשׂ לְגִבּוֹר
וְנִהֵל קְרָבוֹת־סַיִף בְּחַרְבוֹת עֵץ
בְּטִירָה מְדֻמְיֶנֶת עִם דְּרָקוֹן נוֹשֵׁף אֵשׁ
שֶׁכָּתַב סִפּוּרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת עַל הַמַּצְבִּיא יְהוֹשֻׁעַ,
עַל מִפְלָצוֹת, עַל אַבִּירִים,
שֶׁכָּתַב לָךְ שִׁירִים עִם אִיּוּרִים,
שֶׁהִרְוָה נִשְׁמָתֵךְ
בְּחַמְצָן, בְּתִקְוָה, בְּחַיִּים…
עַכְשָׁו בְּנֵךְ מַטְמִין
אֶת צוּרַת לִבּוֹ בְּרַחְמֵךְ הָרֵיק,
אַתְּ אוֹחֶזֶת בְּחָזְקָה בַּחֶבֶל
כְּשֶׁהוּא מִתְנַתֵּק.
שִׂיחוֹת עִם לוּלִי*
א.
– לוּלִי, מָה זֶה יֵאוּשׁ?
"יֵאוּשׁ זֶה כְּשֶׁנִּמְאָס לְךָ. אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ לְהֵהָרֵס".
– וּמָה זֹאת תִּקְוָה, לוּלִי?
"כְּשֶׁאַתְּ מַאֲמִינָה".
– בְּמָה?
"שֶׁיִּהְיֶה לָךְ קְצָת מַזָּל".
ב.
"אִמָּא, מָה אַתְּ קוֹרֵאת?"
– סֵפֶר שִׁירִים.
"עַל מָה הַסֵּפֶר?"
– עַל אַהֲבָה וְעַל פְּרֵדָה מֵאָהוּב.
"אִם אַתְּ אוֹהֶבֶת מִישֶׁהוּ, סֵפֶר יַעֲזֹר לָךְ לְהַחְלִיט אִם זֶה טוֹב?"
– אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁכֵּן.
"אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ יוֹתֵר מִשֶּׁשִּׁירִים יְכוֹלִים לְתָאֵר."
ג.
– לוּלִי, מִי הַיַּלְדָּה הֲכִי מְתוּקָה בַּיְּקוּם?
"אִמָּא, אַתְּ".
– אֲנִי לֹא יַלְדָּה.
"גַּם כְּשֶׁתִּהְיִי בַּת 120, עֲדַיִן בְּתוֹכְתּוֹכֶכֶךְ** תִּהְיֶה יַלְדָּה קְטַנָּה".
ד.
– לוּלִי, הַיּוֹם תַּכִּירִי אֶת הַחֲבֵרִים שֶׁלִּי בָּעֲבוֹדָה.
"אֶת הַחֲבֵרוֹת".
– וְהַחֲבֵרִים.
"אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת מִי הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלָּךְ, אִמָּא".
– מִי?
"אַבָּא!!!"
* בת 7.5
** שפת הילה