את הספר ״ גדר חיה״ שכתבה דורית רביניאן רכשתי כמה ימים לפני ש״צוק איתן״ התחיל. כל זמן המלחמה( כן, כן , מבצע..) פחדתי לקרוא אותו, מאחר וידעתי במה עוסקת העלילה
(עוד רגע גם אתם תדעו).
ביום שבו הכריזו על הפסקת אש, היום שאני מאוד מקווה יתברר כיום סיום המלחמה, התחלתי לקרוא אותו, ומאז לא רציתי לעזוב אותו. עד שהגעתי בערך לרבע האחרון שלו, משם ועד סופו, משכתי את הקריאה והאטתי את הקצב בכוונה. כדי שלא יגמר לי. כמו שהייתי עושה עם גלידה כשהייתי ילדה. מזל שהספרים לא נמסים.
מעט על העלילה, ללא חשש ספוילר :
ליאת היא ישראלית בת 29 שנמצאת בניו יורק לתקופה קצובה במסגרת מלגה.
חילמי הוא צייר פלשתינאי שלמד אמנות בבגדד ונמצא בניו יורק כבר ארבע שנים, לתקופה לא מוגדרת.
הם נפגשים, ובניגוד לכל הסיכויים והסיכונים הם מתאהבים.
לא , אין כאן שום קלישאה, שום ספרות מגוייסת לצד זה או אחר, יש כאן כתיבה נפלאה, של סיפור מסויים אחד, אנושי, מכמיר לב.
יותר מכך לא אגלה לכם.
אני כן אגלה לכם שהספר הזה הוא הוא הדגמה מעולה של כל הנימוקים לכך שאני אמנם אוהבת כל ספר טוב, אבל יש לי העדפה ברורה לספרים ישראליים
סיפור האהבה הזה לא יכול היה להתרחש בין 2 אמריקאים, אפילו לא בין אנגליה לאירי.
נכון, הסיכסוך הישראלי – פלשתיני הוא לא הסכסוך היחיד בעולם שנמשך על פני כל כך הרבה שנים וגזל כל כך הרבה חיים, אבל השילוב הסינרגטי בספר בין האישי ללאומי , בין השפה העברית לערבית , ושתיהן יחד אל האנגלית, בין האישי ללאומי, בין המשותף למפריד, כל אלה יחד יוצרים מארג ייחודי.
כנראה הייתי מרותקת אל הספר גם אילולא הייתי ישראלית, אבל ללא ספק הוא נכתב על ידי ישראלית בכאב ישראלי, עם נופך וצלילים ישראליים.
הלאומי והאישי ב״גדר חיה״ ניצבים זה מול זה וקורסים זה תחת זה.
אנחנו, ( כן חילמי וליאת יכולים היו בקלות להיות כל אחד מאתנו) נושאים עלינו את ההיסטוריה הלאומית וזו מחריבה אותנו תחת המטען הרגשי שלה.
באחד הפרקים צופים חילמי וליאת בסרט וידאו משפחתי שצולם בבית משפחתו של חילמי ברמאללה. ולפתע מתחלפת עבור ליאת הנינוחות המשפחתית החמימה והיא מדמה לראות את המצלמה מתרחקת וצופה אל תל אביב.
היא רואה בדמיונה ״את הבית שלי כמו מבעד לכוונות טילים, מבני שיגור של תותחים, דרך עדשות ומשקפות טלסקופיות של אלוהים-יודע-מה. אני לא יכולה שלא להיווכח כמה הכל שם חשוף ופגיע כל כך,כמה המרחק קצר ואינטימי כל כך״(191)
ומצד שני , בזמן ששניהם מצחצחים שיניים יחד, מעל אותו כיור, כשני בני זוג רגילים, ומושיטים יד לסגור את הברז, הם פורצים בצחוק כשהם מגלים שאת שניהם חינכו לחסוך במים. ״חשבתי על הציווי המדברי הזה שמוטבע בנו עמוק כל כך, הציווי לחסוך במים שמוטבע בכל מי שגדל באזור חם ויבש כמו שלנו." וממשיכה:
״חשבתי שלדמיון הזה בינינו, לשותפות הגורל הזאת, מתכוונים כנראה כשאומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו״ (178)
האם האהבה תנצח? ואם כן, איזו אהבה? זו שבינו לבינה, או זו שבין כל אחד מהם למשפחתו ולעמו?
אני כמובן לא אגלה לכם,אבל כן אגלה שהספר לא נופל למלכודת של אף אחד משני הסופים הבנאליים שרצו לי בראש במהלך הקריאה.
"גדר חיה" הוא ספר עצוב כל כך ויחד עם זאת מלא חמלה ואפילו תקווה ואולי גם התקווה, כמו היופי היא בעיני המתבונן?
