"הבת היחידה", ספרו החדש של א.ב. יהושוע גרם לי לשעות רבות של עונג ולכאב בסופו. לא בשל תוכן הסוף, אלא מעצם העובדה שזהו, הגעתי למילה האחרונה.
ללא ספק אקרא אותו שוב.
הסיבה היחידה שאני לא כותבת פה שזה הספר הטוב ביותר שלו, היא שאני לא נוהגת להשוות ספרים שקראתי עכשיו, לספרים שקראתי מזמן. אני כן כותבת – גם אם זה היה הספר הראשון של בולי שהייתי קוראת, הייתי מתאהבת. ואני כן רוצה לחזור ולקרא ספרים שלו שקראתי מזמן.
מעט על העלילה של "הבת היחידה" ללא ספוילר
רקלה היא הבת היחידה של ריקדו ואמה(עוד נגיע לעניין שמה של האם). הם מתגוררים בעיירה קטנה קרובה לוונציה. היא עומדת לחגוג את בת המצווה שלה, ולומדת לימודי עברית לקראת החגיגה, עם רב ישראלי, שנשלח למצוא לו כלה יהודייה באיטליה.
הוריה של רקלה יהודים, אבל סבה וסבתה נוצרים.
ציר הזמן מתחיל לקראת חג המולד 2000 וממשיך עוד כחודשיים אחרי הסילבסטר.
ריקרדו חולה, כנראה שיש לו גידול במוח. לא ברור אם הוא שפיר או ממאיר.
רקלה אוספת את שברי המידע, ומשלימה מה שמסתירים ממנה.
היא מכנה את מצבו הרפואי של האב" תוספת" למוח, ואביה מאמץ בחיוך את הכינוי.
בזמן שההורים נוסעים לבדיקות וניתוח בבית החולים, מטופלת רקלה על ידי 4 סביה וסבתותיה,
ועל ידי העובדים שלהם.(היא בת למשפחה מאוד עשירה).
בבית הספר נחשפת רקלה, לספר הקלאסי האיטלקי "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס.
דרכו גם אנחנו הקוראים שבים ונזכרים בו.
כמו בספר "הלב", גם בנובלה "הבת היחידה", קיים הסיפור של תלמידי בית הספר האחרים, למשל, אנריקו ואנדריאס, סיפורן של המורות, וסיפור שנכנס בתוך סיפור.
במשפט האחרון אנחנו מבינים לגמרי את הסיבה לכך שהכותב, באמצעות רקלה מתמקד דווקא בסיפוריהן של דמויות משנה מסוימות. באותו משפט מקבל גם שם הספר משמעות חזקה יותר.
הבטחתי הסבר לגבי שמה של האם
לאורך כל הספר, מוזכרים ריקרדו שוב ושוב בשמותיהם.
האם לעומת זאת מוזכרת אולי פעם אחת, מכונה "האם" זה כמובן לא מקרי.
מערכת היחסים של רקלה וריקרדו שונה לחלוטין מזו של רקלה ואמה. לא ארחיב.
זו רק דוגמה אחת לגאוניות של הספר הזה.
כל מילה שם מדויקת, ובמקום הנכון, מה שנזקף כמובן גם לזכותו של העורך- מנחם פרי.
המידע מתגלה לנו מעצמו. למשל הגילוי שאמה של רקלה היא יהודיה אמנם אך נולדה כנוצרייה.
"הבת היחידה" הוא נובלה, אבל שמצליחה ליצור תחושה של יריעה רחבה.
אנחנו רואים ומרגישים דורות אחורה, (קצת כמו התחושה כשמסתובבים ברחובות ונציה)
ומקבלים הבלחות הצצה לעתיד.
זה ספר מלא חום אנושי ואינסוף רבדים.
מהרגע הראשון, התמונה בה המורה קוראת באזני התלמידים את "הלב", שבתה את ליבי.
הכתיבה של א.ב. יהושע ממחישה את ההבדל בין שתל להשתיל.
הוא שותל כאן באופן טבעי רעיונות וקריצות, אבל הוא לא משתיל.
הוא נותן להם לעלות בטבעיות דרך הדמויות.
בין היתר יש כאן ריבוי מבטים לגבי תפיסות דת, אתאיזם, מלחמות מיותרות, גזענות.
"אבל הכל הצגה, שום דבר לא אמיתי. ואם תיכנס במקרה לכנסייה ותחשוב שמתפללים, תדע שזאת לא תפילה, רק הצגה"
"איך לא היה אכפת לך, סבתא, חוזרת רקלה ומקשה, שהבת שלך תהפוך מנוצרייה ליהודייה? כי במלחמה הגדולה, מסבירה הסבתא, איבדו היהודים כל-כך הרבה אנשים, שהיה צורך לפצות אותם, להעביר להם במתנה קצת איטלקים. אבל זאת לא סתם מתנה, מתעקשת רקלה, אלה איטלקים שגם מחליפים את האלוהים שלהם. אין שום אלוהים, מבטלת סבתא, לא לאלה ולא לאלה, ואין מה להחליף. שום דבר בעצם לא משתנה, וכולם נשארים בסופו של דבר רק בני-אדם."
"על קיבה ריקה יהיה לי קשה להאמין שתינוק אלוהי נולד דווקא באורווה."
או כשריקרדו מדבר על כלבים גזעיים ואומר
"בימינו הגזעים מתערבבים"
ולא ברור אם הוא מדבר על כלבים או נישואי תערובת
"הבת היחידה" מתרחש באיטליה, עוסק כולו בדמויות איטלקיות, פרט לרב, ויש בו ממש ארומה איטלקית, ממש כאילו סופר איטלקי כתב אותו
עם זאת זו העברית המשובחת והזכורה לטוב של יהושע.
"מה סודו של הבית הגדול הזה בלב ונציה, שהמולת התיירים המתמדת, ושאר קולות החוץ, אינם מצליחים לחדור אליו. האם וילונות הקטיפה השחורה, המחפים על החלונות והדלתות, הם שמכניסים את צופרי הסירות והמעבורות? האם ארונות גדושים בשכיות חמדה הם שמעמעמים את קריאות הצהלה של השיכורים בחוץ? והרי אפילו בגן המקיף את הבית הזה, בצל שיחים ועץ עבות, עדיין אפשר לנשום אותה דומייה."
"בגשם ההולך ומתגבר כבר בלולים כדורי ברד. למרות שעת הבוקר כבר מחתלת את הנוסעים אפלולית סגולה"
יכולתי להוסיף ולצטט, ועל הספר הזה אפשר לערוך הרצאה שלמה ואף לכתוב סמינריון, אבל אני מעדיפה להשאיר לכם טעם לעוד, רוצו, תקראו אותו, וכשתגיעו למילה האחרונה- קראו שוב.
