השיר שבחרתי השבוע הגיע אלי מחברה בוואטס אפ, ומייד אצתי לחפש את ״הספלין של פריז״ מתוכו לקוח השיר, ספרו של המשורר הצרפתי שארל בודלר, בתרגומו של דורי מנור.
לצערי הרב לא השגתי אותו עדיין.
קראתי אותו שוב ושוב,ומייד נזכרתי בשיעור שלמדתי מאחת המורות המשמעותיות להן זכיתי- פרופסור צביה ולדן.
אל הילדים, כך היא לימדה אותי, צריך לבוא בהתפעמות והתפעלות.
תודו שזה שיעור חשוב.
ואני מרשה לעצמי להרחיב את השיעור ולהגיע כך אל החיים.
ובמילותיו של שארל בודלר, אשר ספרו נקרא ״הספלין של פריז- שירים קטנים בפרוזה״:
השתכרו/שארל בודלר
צריך להיות שיכורים תמיד. בזה מסתכם הכל: זו השאלה היחידה.
כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי-הרף.
אבל ממה? מיין, משירה, ממוסר: כרצונכם, אבל השתכרו.
ואם ביום מן הימים, על מעלות של ארמון, על עשב ירוק של שוחה, בבדידות חדרכם הקודרת, תתעוררו ושכרונכם נתמעט כבר או פג, שאלו את הרוח, את הגל, את הכוכב, את הציפור, את השעון- את כל החומק, את כל הגונח, את כל הסובב, השר, המְדבר- שאלו אותו מה השעה; והרוח, הגל, הכוכב, הציפור, השעון, ישיבו לכם:״זו השעה להשתכר! כדי לא להיות עבדי- זמן מעונים, השתכּרו! השתכּרו בלי הֶפסֵק! מיין, משירה או ממוסר, כטוב בעיניכם.״
ככה בדיוק רצוי לחיות את החיים, להתפעם ולהתפעל. להשתכר. רצוי דווקא לא מיין כי חבל על הכבד… אבל משירה, ממוסר, מהטבע, מצחוק של ילדים, מכל מה שעוה לכם את זה.
החיים לא פעם קשים, לעיתים אף קשים מאוד, זה נכון.
אולי זו הסיבה שבודלר לא אומר- התפעמו, אלא מבקש השתכרו. אולי צריך להשתכר כדי להסתחרר מהם, אולי רק שיכורים יכולים להרגיש חופשיים?
אולי.
כך או כך, אני משתדלת לאמץ את עצתו/בקשתו של שארל בודלר ומאחלת לכל אהובי ליבי לעשות בדיוק את אותו דבר.
