אחד הדברים הנהדרים שפייסבוק יוצר היא היכולת להכיר יוצרים רבים מאוד, הכרות בלתי אמצעית, דרך המילים שהם מעלים בקיר שלהם.
את ספר שיריה הראשון של עידית ברק עוד לא קראתי, אבל את המילים שלה אני פוגשת לא מעט ברשת, ואני אוהבת את התחושה שהן משאירות בי.
השבוע נתקלתי בשיר שלה ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו שוב ושוב.
עד שלא תשב/ עידית ברק
״עַד שֶׁלֹּא תֵּשֵׁב בַּמְּעָרֶה
לֹא תָּבִין אֶת הָאִישׁ
הַיּוֹשֵׁב בְּתוֹכָהּ
אַתָּה צוֹעֵק לוֹ
צֵא
וְהוּא אֵינוֹ יוֹצֵא
הָעֲנָנִים עוֹצְרִים, צִפּוֹר פָּסְקָה תְּעוּפָתָהּ
אֲפִלּוּ הַבְּרוֹשִׁים מַרְכִּינִים רֹאשָׁם
צוֹעֲקִים
וְהוּא אֵינוֹ יוֹצֵא
אַתָּה מִתְקָרֵב לְאַט
נִכְנָס וּמִתְיַשֵּׁב לְיָדוֹ
הוּא מוֹשִׁיט לְךָ אֶת יָדוֹ וְאוֹמֵר
כַּמָּה יָפִים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא אָמַרְתָּ״
בעיניי מתאר השיר מבע של חסד, חמלה נקייה. לפעמים, ואולי לרוב, כל מה שאדם זקוק לו הוא מישהו שיצטרף אליו, יהא המקום הנפשי בו הוא שרוי אשר יהא, ורק יושיט את ידו וליבו.
תודה רבה עידית, על רטט של חסד ששלחת לליבי.
