על פי מודל התקשורת של הNLP כל אירוע חיצוני נקלט במערכת החושים שלנו ועובר דרך שלושה פילטרים. אחד הפילטרים האלה נקרא השמטות. לולא היה המוח שלנו משמיט היה נאלץ לקלוט בכל רגע נתון כל כך הרבה פרטים ומידע עד שהיינו מוצפים ומשתגעים.
לא, לא התבלבלתם, לא הגעתם לשיעור על מודל התקשורת, אלא שהספר ״הפרטים שהושמטו״ אותו כתב תומס ה׳ אוגדן (הוצאת עם עובד) ממחיש את העיקרון הזה, ומראה עד כמה ההשמטות הללו יוצרות לעיתים טרגדיות.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
ארל ומרתה ברומפמן, הם זוג נשוי, הורים לוורן ומלודי החיים בחווה בקנזס, חיים אשר לא רק מנוגדים לאלה עליהם חלמו, אלא אף מחקו את חלומותיהם.
הספר נפתח במוות, ספק הריגה ספק רצח, ומאותו רגע מתפתחת העלילה קדימה ואחורה לסרוגין, תוך שהיא חושפת בכל פעם עוד ועוד פרטים שהושמטו. כל גילוי כזה גורם לקורא להבין את העלילה בצורה חדשה, ושאלת השאלות ״מהי האמת?״ הופכת בעצם ללא רלבנטית, מאחר והמסקנה העיקרית היא שאין באמת אמת, או אם נדייק אין אמת אחת.
אין טובים ורעים, יש אומללים המאמללים אומללים אחרים.
בלי ספוילר אגלה לכם רק שלקראת סוף הספר הגיע שלב שבו הזדעזעתי, בדיוק כמו שקרה לי עם ״הנכדה של מר לין״, ולא, לא מדובר בספרים דומים ברמתם או עוצמתם, אבל הרגע הזה שבו חשבתי שיש תקווה רק כדי לגלות את עומק הטרגדיה משותף לשניהם.
האם הייתי קוראת אותו לו ידעתי שכך יקרה? נדמה לי שכן, הוא כתוב היטב, נוגע באיפוק במקומות לא פשוטים, ומעורר מחשבה.
חלק מהשאלות נותרו פתוחות גם לאחר הסיום, אולי בכוונה הושמטו התשובות.
כותב הספר הוא פסיכואנליטקאי, וניכר כי הוא מכיר היטב את כאבי הנפש האנושית.
לסיום, הנה שיר המדבר גם הוא על כך שאין אמת אחת.
