הבית לאוהבי המילה הכתובה

"הר אדוני"/ארי דה לוקה

"הר אדוני"/ארי דה לוקה

הר אדוני

״ הר אדוני״  שכתב הסופר האיטלקי ארי דה לוקה (הוצאת הקיבוץ המאוחד)הוא אחד הספרים הקסומים שקראתי.

 

העלילה מתרחשת בנפולי, ברובע ושמו מונטדידיו(ההר של אלוהים- הר אדוני) רובע עני וכל כך צפוף עד ש:

״אם אתה רוצה לירוק על הרצפה, לא תמצא מקום פנוי בין הרגליים. אין כאן מקום לתלות כביסה.״

גיבור הסיפור  מתחיל את הסיפור כילד ומסיים אותו גבר, וכל אותו הזמן הוא בן 13.

כפי שהוא אומר בספר״ אצלנו גדלים בריצה״ והכוונה לכך שמאורעות קשים מחייבים ילדים להתבגר מהר.

הוא הפסיק ללמוד בבית הספר ועובד כשוליה של נגר על מנת לעזור בפרנסת המשפחה.

אמו חולה ומאושפזת בבית חולים ואביו  בהיותו בעל לאשה חולה שוכח לתפקד כאב.

שתי דמויות חשובות נוספות בעלילה הן מריה ודון רפניילו.

מריה, גם היא בת 13 , גם היא מתבגרת מוקדם בעל כורחה. מה שמתחיל כאהבת ילדות תמימה מתפתח במהלך הספר לזוגיות חזקה , של ברית שמאפשרת להם לעמוד יחד מול שאר העולם.

״מָריה אומרת שאני ישנו, והנה ככה גם אני מבחין שאני ישנו. אני שואל לבדי: לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה לא. כנראה יש צורך באדם אחר שמודיע.״

דון רפניילו הוא ניצול שואה, סנדלר גיבן , המשמש תחליף לדמות אב, עבור הנער,מלמד אותו כמה דברים על העולם ומקבל ממנו טיפול ואהבה כמו בן מסור.

״בַּפָּנים הוא בן מאה, בידיים בן ארבעים, בשיער בן עשרים, כולו אדום כמו סבך של ענפים. במלים אני לא יודע בן כמה הוא, הוא מדבר מעט, בקול דק־דק. שר בשפה זרה, וכשאני מטאטא את הפינה שלו הוא מחייך אלי ומתנועעים לו הקמטים והנמשים והוא נראה כמו הים כשהגשם יורד עליו.״

 

זהו, לא מגלה לכם כלום יותר על העלילה, אבל עוד קצת על הספר והתחושות שהוא עורר בי.

הספר נכתב במקור באיטלקית, והמתרגמת,מרים שוסטרמן־פַּדוֹבאנו,  עשתה עבודה נפלאה כל כך עד שהצליחה להעביר  בי תחושה כאילו אני קוראת אותו בשפה המקורית בה נכתב.

 

כל זמן הקריאה הרגשתי כאילו אני קוראת פיוט עדין ועצוב.

כן, הספר עצוב , אבל העצבות רכה. לא דוקרת,

בפעם הראשונה צירוף המילים עצב מתוק נשמע לי הגיוני. אין שום דבר מריר ביצירה הקסומה הזאת.

נהפוך הוא, יש בו את כל הסיבות הנכונות לרוץ ולקרוא אותו.

לסיום הנה ציטוט אחרון שממחיש את יופיה של היצירה הזו:

 

"כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחֶברה". אז אם כך, דון רָפָניֶה, אז בפעמים שצצה לי מחשבה על חיסרון אני צריך לקרוא לזה נוכחות? "נכון, וככה אתה אומר לכל חיסרון ברוך־הבא, מקבל אותו יפה". אז כשאתה תעוף אני לא צריך להרגיש בחסרונך? "לא", הוא אומר, "כשיבוא לך לחשוב עלי, אני אהיה נוכח״

 

אהבתם את הפוסט? רוצים לא לפספס פוסטים נוספים?

לחצו על ״ הרשם לבלוג״ למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם, אשרו את מייל ההרשמה שיגיע אליכם.

זהו, עכשיו תשארו מעודכנים 🙂

 

להמלצות על ספרים נוספים לחצו כאן

פוסטים באותו נושא

מעוניינים להישאר מעודכנים ?

הירשמו לניוזלטר שלי:

וקבלו מידע על מאמרים ועדכונים חדשים