Wow! זו הייתה התגובה שלי כשסיימתי לקרוא את הספר "השלישי" של ישי שריד, בהוצאת עם עובד.
אבל אני מניחה שתרצו קצת יותר פרטים לפני שתרוצו לקרוא אותו, נכון?
אלה שמסתפקים בwow יכולים לדלג בקלילות אל סוף הפוסט J
קריאה עבורי היא יציאה לטיול. ספר מאפשר לי להגיע למקומות רבים ולתקופות שונות, מבלי לזוז מהספה.
באופן טבעי הכי קל לי להתחבר למה שמוכר לי, מהרגע הראשון אני מרגישה בבית, מכירה את המסלול וצועדת בבטחה, פנויה מההתחלה להרגיש הנאה, וליצור חיבור רגשי עם הדמויות. יחד עם זאת, יש ספרים שלוקחים אותי למחוזות שאין שום סיכוי שאגיע אליהם במציאות, בין אם זה מחוזות גאוגרפיים רחוקים ובין אם זה טיול אל תקופות קדומות. לרוב טיול כזה הוא מאתגר יותר.
לעיתים נוצרת תחושה של הליכה באפלה, השפה לא מוכרת, ההנאה עוד לא כאן., אבל משהו מושך להמשיך , ואז הגיע עמוד 36, מרגע זה ואילך הוא כישף אותי.
לפני שאמשיך הנה מעט על העלילה ללא ספוילר:
הסיפור מתרחש בעתיד. הערים תל אביב וחיפה נמחקו על ידי הפצצה, מה שנותר ממדינת ישראל הפך למלכות יהודה.
יהועז, מנהיג כריזמטי, חילוני לשעבר, הופך למלך ולכוהן גדול, בית המקדש השלישי נבנה, ואת כל השאר קראו בעצמכם.
כאמור, בעמוד 36 התחיל החיבור בין המוכר וידוע לי מהחיים במדינתנו, לתסריט העתידי ש"השלישי" מציע.
החיבור למוכּר הופך את זה גם למפחיד, כמעט חזון אפוקליפטי
זה קורה כשהמחוז הלא נודע, זה שבתחילת הספר היה כל כך לא יאמן עד שקוטלג אצלי כהזוי, לפתע לא נראה בלתי אפשרי, עד כדי כך שהייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו לא המציאות, לפחות לא המציאות העכשווית.
כמי שכותבת בעצמי התפעמתי מהיכולת שלו ליצור תחושת אמינות חזקה כל כך. איך הוא עושה את זה? איך יוצרים תחושה של דיוק וודאות על דבר שלא קרה (בינתיים)?
לסיכום- אל תוותרו עליו, שימו אותו ממש בראש רשימת הקריאה שלכם, ובמילה אחת- wow!
