היום לפני 14 שנה בשעה 8:00 בדיוק, כשכל התלמידים והמורות ברחבי הארץ התחילו עוד יום לימודים שגרתי, זעקה אפרוחית צווחנית נשמעה ואני הפכתי אמא לעומר.
2 דקות אחר כך זה קרה שוב, הפעם הפכתי אמא להילה.
וכך, אחרי כמה שנים שחיכינו להם, אחרי שבעה חודשי הריון מעניין ומורכב, אחרי שבוע אשפוז הם הגיעו אלינו סוף סוף. ואחרי חודשיים נוספים ארוכים, מפחידים ומרגשים בפגייה הם הגיעו איתנו הביתה.
באותו לילה הפסקתי לישון והתחלתי לנמנם.
גיליתי שאפשר לקום מתוך שינה לתינוק צווח, להרגיע/להאכיל/לחתל, לחזור למיטה, להציץ בשעון, להירדם, לחלום , להתעורר לתינוקת זועקת ולגלות שחלפו רק עשר דקות. אחרי הפעם הראשונה שיצאנו מהבית לכמה שעות והשארנו אותם לסבתות הבנתי גם, שאם אני לא רוצה להאביס כל הזמן את מספר 1 ולהרעיב למוות את מספר 2 כדאי שתהיה טבלה של רישום שעות האכלה.
בעיקר גיליתי שצחי הנגבי צודק. לא, זה לא הפך להיות פוסט פוליטי- הוא אמר באחד הראיונות שלהיות הורה לתאומים זה לא פי שתיים אלא פי מאה. כל כך נכון. גם האושר מוכפל.
כשהמשפט הקלאסי "אמא משעמם לי" כמעט לא נשמע, כי תמיד יש עם מי לשחק בבית. כשהילדה מסיימת שיחה איתי בטיעון המנצח:"אני מכירה אותו לפניך" והילד מתגנב מהשיעור בכיתה א' בתירוץ של שירותים, אבל בעצם הולך לבקר בכיתה של אחותו,אני מבינה שהקשר המיוחד הזה, שכל כך הרבה נכתב עליו בספרים, מתממש ממש פה מולי.
הקשר הזה שהתחיל כבר בפגייה כשהלילה היחיד בו הילה בכתה כל הלילה, היה זה שבו שחררו הביתה את עומר והיא נשארה בפגייה. ואיכשהו , בדרך מסתורית, למרות שעברו רק שתי שניות מאז, פתאום אני אמאעשרה כפול שניים.
ובכל יומולדת אני נזכרת בימים הארוכים בפגייה, בלילות כשהיינו מגיעים הביתה בלעדיהם וכבר מתגעגעים . בדקות הפחד בכל בוקר כשנכנסנו לפגייה. איזו הפתעה תחכה הפעם? איזה מכשיר יצפצף בהיסטריה ויזעיק את האחיות יחד עם הלב שלי?
איזה מונח רפואי חדש יתווסף לידע שלי בעל כורחי?
אני נזכרת במשקלים שלהם( פחות מחבילת סוכר) ומסתכלת עליהם היום, האחד כבר מזמן עבר אותי והשנייה מחליפה איתי בגדים.
בכל שנה מחדש אני נזכרת בכרטיס ברכה שקיבלתי מחברתי כשהם נולדו ובו היא כתבה " ילדים הם כמו יין שמשתבח עם הזמן" ומבינה כמה היא צדקה. ולא רק ילדים. גם תחושת אמהות.
גם אני שמעתי את המשפט:"כשתינוק נולד נולדת גם אמא", או.קיי, עובדתית זה נכון, אבל רגשית?
כשאת בטוחה שכולם מסביב יודעים הכל ולא מעזה לשאול, כשבאמבטיה הראשונה בבית התינוק שלך שהיה מונשם חודש וחצי, בולע מים ומשתעל ואת בטוחה שכמעט הרגת אותו?
אז, לא נולדת אמא. אז נולד הפחד והבלבול , והעייפות שמגיעה לרמות שלא הכרת מגבירה את התסכול, כי איך זה שכולן יודעות מה לעשות? ואיך יכול להיות שאחרי שלוש שנים של טיפולים וציפייה, יש הרבה דמעות והן לא תמיד נובעות מאושר?
אבל לאט לאט ,עם לא מעט עזרה מסביב, הדברים מסתדרים והשאלות לא נעלמות, אבל מקבלות את גודלן הטבעי ולא מעט פעמים, אני מקשיבה להם ומבינה שכנראה הכל בסדר, ואנחנו עושים עבודה טובה.
עובדה -שניהם בריאים, מקסימים, יפים, חכמים ובני אדם נפלאים( זה הזמן- טפו, חמסה וכל מה שצריך).
