ברונו שולץ היה צייר וסופר יהודי גליצאי, אשר הספיק להתפרסם לפני עליית הנאצים.
חלק מיצירותיו נכתבו בגרמנית ואבדו. אחרות שרדו.
הוא עצמו, למרבה הצער, נרצח בירייה ב1942, על ידי קצין גאסטפו.
תומס מאן, היה סופר גרמני, זוכה פרס נובל לספרות, ב1929. יצירתו המפורסמת ביותר היא ״הר הקסמים״
מאן, היה בין הסופרים הגרמנים הבודדים אשר התנגדו באופן גלוי ומוצהר לנאציזם, ואף התריע במהלך מלחמת העולם השניה על השואה המתרחשת ביהודים באושוויץ. ב1933, לאחר עליית הנאצים עזב את גרמניה
שתי דמויות אמיתיות לחלוטין אלו נפגשות כדמויות ספרותיות בספרו של סופר גרמני אחר ,מקסים בילר, שנחשב ל״ ילד הרע״ של הספרות הגרמנית, והרי לכם ספרות ארס פואטית בהתגלמותה.
״בראש של ברונו שולץ״, ספרו של מקסים בילר(הוצאת עם עובד) מכיל חמש נובלות, ונקרא כשם הנובלה הראשונה, בה ברונו שולץ, כותב מכתב לתומס מאן( ככל הנראה פרי דמיונו של מקסים בילר, אם כי, שולץ אכן שלח לתומס מאן את יצירתו שכתב בגרמנית, ״השיבה הביתה״ אולם הרומן היה בין היצירות שאבדו) מכתב המשקף הן את רוח התקופה והן את רוחו של שולץ שהיתה אקספרסיוניסטית ולא קלה לעיכול.
ברוח הספרות הגרמנית האופיינית לתקופה כתובה הנובלה במשפטים ארוכים ביותר, בשונה לגמרי מהשפה העברית, ויחד עם זאת צלחה זאת המתרגמת, שירי שפירא, באופן שעדיין נשאר קריא וברור.
גם נובלות אחרות בספר הן ארס פואטיות, מה שהביא אותי לתהות מה יש בה בארס פואטיקה שמושך את הקורא?
כנראה שזו התחושה של הצצה לאחורי הקלעים, או, אם תרצו, קוסם המגלה סודותיו.
הנובלות עוסקות ביחסי יהודים-גרמנים, נושא שכנראה לעולם לא יפסיק להעסיק את הכותבים והקוראים, לפחות את אלה המשתייכים לאחד משני עמים אחה, ונושא שתמיד ישאר טעון רגשות.
הדמויות ברובן, מוזרות, מפתיעות, חריגות, מעוררות סקרנות, אך לא הזדהות( בכלל, קשה מאוד, לטעמי, ליצור הזדהות בטקסטים קצרים, אבל אולי זו רק אני?)
עם כל מוזרותה, הראשונה היא זו הכתובה בצורה הטובה ביותר בעיניי.
״ להתראות בקיבוץ הזורע״ היא הקלה ביותר לקריאה בעיניי.
מומלץ לחובבי סיפורים קצרים וספרות גרמנית.
