"להחליף את המים של הפרחים"(הוצאת תכלת. תרגום אביגיל בורשטיין)הוא ספר עב כרס (456 עמודים) ולא רק בגלל זה קראתי אותו לאט.
"להחליף את המים של הפרחים" הוא ספר שדורש ריכוז מלא, יש בו לא מעט דמויות, כמה מספרים וקפיצות בזמן קדימה ואחורה.
ובכן, "להחליף את המים של הפרחים"שווה את הריכוז הזה.
התאהבתי בו כבר בהתחלה בזכות הציטוט הזה:
״כשאת אוהבת זמר ושרה את השירים שלו, נדמה שנוצרת ביניכם קרבה משפחתית מסוימת״
זה לא הציטוט היחיד שמשך את תשומת לבי.
מעט על העלילה של ״להחליף את המים של הפרחים" ללא ספוילר:
ויולט היא שומרת בבית הקברות, בחבל בורגון אשר בצרפת. היא גם מתגוררת בבית הקברות ולא במקרה.
יום אחד מתדפק על דלתה גבר צעיר בשם ז'וליאן ובפיו בקשה מפתיעה.
הוא רוצה להניח את כד האפר של אמו על קברו של המאהב שלה.
בין השתיים מתפתחת שיחה והמעורבות של ויולט בחיי ז'וליאן מעוררת מרבצם שדים שויולט חשבה שקברה.
כאמור הסיפור מסופר בדילוגים לפנים ולאחור ואט אט נחשף סיפור חייה הטרגי של ויולט עד לסיומו האופטימי למרות הכל.
הנה עוד שני ציטוטים שאהבתי:
"סבתא שלי לימדה אותי בגיל צעיר איך אוספים כוכבים. בלילה מספיק להניח גיגית מים במרכז החצר כדי שהכוכבים יהיו לרגלי."
"צריך שהחושך יעמיק כדי שיופיע הכוכב הראשון"
שני הציטוטים הללו, הם כותרות בספר. כל הכותרות בספר הן הרהורים, או תובנות. אהבתי את זה.
"להחליף את המים של הפרחים " נקרא כך הן בשל העובדה שויולט שומרת על הקברים והפרחים שעליהם ומחליפה את המים והן בשל העובדה שהחלפת המים נתפסת בספר כסימן לפעולה של אחיזה בחיים למרות האסונות.
"להחליף את הים של הפרחים" מתחיל כספר פסטורלי, למרות מקום ההתרחשות שלו ומהאמצע הוא מגביר הילוך, ופתאום יש הפתעה בכל פרק, עד שנחשף הסיפור כולו.
זה ספר על החיים מול ובצל המוות, על האושר שבפרטים הקטנים בחיים, על אהבה וחמלה.
כאמור, הספר עב כרס, ולדעתי ניתן היה לצמצמם אותו מעט , אבל מעבר לכך הספר מומלץ.
