"לעברית הקישו אחת" הוא ספר השירה השני של טלי אשר. קדמו לו "החיים שלנו סוף" וספר הילדים "דרושה סבתא"
הקריאה בספר היא כמו טיול בספרייה של הכותבת והצצה אל הכותרים. חלקם מוכרים לנו היטב, אחרים קוראים לנו לעצור, לקרוא, להרהר, להרחיב ידע.
בחלק מהספר מובא בעמוד הימני ציטוט נרחב ממקור כלשהו ובעמוד השמאלי שיר של טלי אשר. שני הטקסטים מנהלים ביניהם דיאלוג.
בנוסף להיותה כותבת טלי אשר היא גם חוקרת ספרות ומנחת סדנאות כתיבה. הרומן שלה עם השפה העברית ניכר בספר השירה "לעברית הקישו אחת" ולא רק בשמו.
העברית היא יותר מחומר הגלם בה משתמשת המשוררת בחוכמה. היא גם חלק מהאמצעים האמנותיים בשיריה ולו הייתה זו פרוזה הייתי כותבת שהיא דמות מתוך הספר.
אני לא יודעת אם אפשר לתרגם אותו, אבל אין לי ספק שהגרסה היפה ביותר שלו היא בעברית. "לעברית הקישו אחת" הוא גם ישראלי ביותר.
הנה למשל השיר הבא. שם השיר מהדהד את המשפט מהמקורות "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה" ומתאר את התחושה שרבים מאיתנו הישראלים מרגישים-השפה לא יכולה לתאר את המציאות האיומה שלנו מאז אוקטובר ההוא. ובניגוד למשפט מהמקורות שמדבר על "אין גוזרים גזירה…" לצערנו בשבעה באוקטובר לא היה שום דיון. הגזירה נגזרה.
גזירה שאין הדיבור יכול לעמוד בה
הַדְּאָגָה שֶׁמָּא הַבַּיִת יִקְרֹס עַל יוֹשְׁבָיו
הַבְּעָתָה מִפְּנֵי הָעוֹלָם הַמַחֲשִׁיךְ אֵלֵינוּ פָּנִים
הַבֶּהָלָה שֶׁיִּרְגְּמוּ אוֹתִי בַּאֲבָנִים
הַחַלְחָלָה שֶׁמִּי שֶׁאֻכַּל לְבַד מֵת לְבַד
הָאֵימָה מִפְּנֵי הָאֵימָה הַנּוֹפֶלֶת הַזּוֹ
הַפַּחַד לִרְאוֹת הָעוֹלֶה עַל הַפַּחַד לִסְמֹא
הַחִיל שֶׁבְּהֶעְדֵּר עֵדוּת, הָרְעָדָה שֶׁבָּעֵדוּת
ני
הנה עוד כמה טעימות מתוך "לעברית הקישו אחת"
השנה הראשונה לנישואים לֹא הַשִּׂמְלָה (שֶׁשָּׁאַלְתִּי מֵחֲבֵרָה אַחֲרֵי גֵּרוּשֶׁיהָ) לֹא הַצְּפַרְדְּעִים (שֶׁקִּרְקְרוּ לְצַד חֻפָּתֵנוּ) לֹא נַגַּן הַקְּסִילוֹפוֹן (שֶׁשָּׁכַח לְהַקִּישׁ בְּמַקְּלוֹתָיו שָׁעָה שֶׁצָּעַדְנוּ זֶה לִקְרַאת זוֹ) לֹא יֶרַח הַדְּבַשׁ בִּטְבֶרְיָה (שָׁם הוֹרַי קִבְּלוּ הֲנָחָה שֶׁלֹּא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה) לֹא מְעוֹנוֹת הַסְּטוּדֶנְטִים (רְחוֹב שְׁטֶרְן קוֹמָה רְבִיעִית בְּלִי מַעֲלִית) לֹא אָבִיךָ (שֶׁצָּעַד בָּרְחוֹב וְחָצָה אֶת חַיֶּיךָ עִם לֶכְתּוֹ) לֹא הַהֵרָיוֹן (שֶׁנָּמוֹג לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְנוּ לְהוֹרוֹת) דָּבָר מֵאֵלֶּה לֹא בִּשֵּׂר אֶת עֵינֶיךָ הָאוֹרְגוֹת וְאֶת יָדֶיךָ הַטּוֹווֹת (גַּם בַּשָּׁנָה הַשְּׁלוֹשִׁים)
תודה שהתקשרתם לְעִבְרִית הַקִּישׁוּ אַחַת. שָׁלוֹם. דְּרוּכִים הַבָּאִים לְמִרְפְּאָתֵנוּ. חָדָשׁ! נִתָּן לִקְבֹּעַ תּוֹרִים גַּם בָּאִינְטֶרְנֵט בַּכְּתֹבֶת דַּבֶּלְיוּ דַּבֶּלְיוּ דַּבֶּלְיוּ נְקֻדָּה דּוֹק נְקֻדָּה סִי-אוֹ נְקֻדָּה אַי-אֵל. וְאֵל אַיֵּה. לִפְנֵיכֶם, הַרְבֵּה הַרְבֵּה לִפְנֵיכֶם, מַעֲרֶכֶת מְמֻחְשֶׁבֶת לִקְבִיעַת תּוֹרִים. לִידִיעַתְכֶם חֵלֶק מֵהַשִּׂיחוֹת מֻקְלָטוֹת. מֻקְלָטוֹת יִפְחוֹתֵיכֶם הַחֲרִישִׁיּוֹת. מֻקְלָטִים הַנְּתָזִים הַשּׁוֹתְתִים תַּחַת הֲבָרוֹתֵיכֶם. מֻקְלָטִים הֵדֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַחֻלִּין. מֻקְלָטוֹת הָאֲוָשׁוֹת הָרוֹחֲשׁוֹת מוּל הַשֻּׁלְחָן הָרֵיק. הַמֵּידָע שֶׁתִּמְסְרוּ בְּמַהֲלַךְ הַשִּׂיחָה יִשָּׁמֵר בְּמַאֲגַר הַחֶבְרָה וִישַׁמֵּשׁ אוֹתָנוּ לְצָרְכֵי בַּקָּרָה וְשִׁפּוּר. לְצָרְכֵי הַדָּרָה וְנִכּוּר. לְצָרְכֵי שִׁכְחָה וְכִפּוּר. לְמוֹרַת רוּחֲכֶם יִשָּׁמֵר. וְקוֹלְכֶם הַכָּתוּשׁ הֵיכָן יִשָּׁמֵר וְאֶת מִי יְשַׁמֵּשׁ. לִקְבִיעַת תּוֹר הַקִּישׁוּ שְׁתַּיִם. לְהַשְׁאָרַת הוֹדָעָה הַקִּישׁוּ שָׁלוֹשׁ. לְמֵידָע עַל כְּתָבְתֵּנוּ הָטִיחוּ אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר. רִקְעוּ בְּרַגְלֵיכֶם עַד שׁוֹךְ הַכּוֹחוֹת. הַטּוּ רֹאשׁ לְמַפְנֵי הָעֹרֶף. לְחִבּוּר הַשִּׂיחָה לַמִּרְפָּאָה הַקִּישׁוּ אַרְבַּע. מְחַבֵּר אֶת הַשִּׂיחָה לַמִּרְפָּאָה. הַמִּסְפָּר תָּפוּס. אָנָּא נַסּוּ מְאֻחָר יוֹתֵר. נַסּוּ עַד שֶׁשְּׁאֵרִית הַתִּקְווֹת תִּכְרַע תַּחַת הַנֶּתֶק. הַקִּישׁוּ כּוֹכָבִית כְּדֵי לַחֲזֹר לַתַּפְרִיט הָרָאשִׁי. הַמַּקָּשׁ שֶׁהוּקַשׁ שָׁגוּי. שָׁגוּי כְּמוֹ לֹא נָכוֹן, כְּמוֹ מְקֻלְקָל מֵהַיְּסוֹד. מוּטָב לוֹמַר נָפְלָה טָעוּת, נָפְלָה מְאוֹד. תּוֹדָה שֶׁהִתְקַשַּׁרְתֶּם. נִשְׂמַח לַעֲמֹד לִרְשׁוּתְכֶם גַּם בֶּעָתִיד. לְעִבְרִית הַקִּישׁוּ אַחַת
כאן גרים בכיף כָּאן גָּרִים בְּכֵּיף אִמָּא אַבָּא יְלָדוֹת כֶּלֶב זְהֹב שֵׂעָר הַשַּׁעַר נִפְתָּח וְנִסְגָּר. כָּאן קוֹרְאִים בְּכֵּיף אִמָּא קוֹרְאִים לַיַּלְדָּה בִּשְׁמָהּ קוֹרְאִים כְּמוֹ סֵפֶר פָּצוּעַ. כָּאן כּוֹאֲבִים בְּכֵּיף אֶתְמוֹל שֶׁאֵין לוֹ מָחָר תַּחְתִּית שֶׁבְּתַּחְתִּית הַיָּגוֹן. כָּאן מוֹחִים בְּכֵּיף עַל הַמְּשִׁיחָה לַשּׁוּלַיִם עַל הַיָּד הַקַּלָּה עַל הַהֶדֶף עַל הַמִּזְעוּר שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר. כָּאן אוֹמְדִים בְּכֵּיף מִי נִשְׁאַר לְצִדְּךָ מִי נִשְׁאַר לְצִדִּי מִי מְרַצֵּד. כָּאן כּוֹרְתִים בְּכֵּיף בְּרִיתוֹת כּוֹרִים בּוֹרוֹת כּוֹרִים אֹזֶן. כָּאן נִרְדָּמִים בְּכֵּיף בַּשְּׁקִיעָה נִרְדָּמִים בַּשְּׁמִירָה נִרְדָּמִים בִּפְלִיאָה. כָּאן חוֹבְקִים בְּכֵּיף זְרוֹעוֹת חוֹבְקִים עַל יַד חוֹבְקִים בֵּינְתַיִם פ ח ולסיום הנה שיר שמדייק את המציאות הישראלית, את שבריריות הרגע ומנגד את האופטימיות השברירית אף היא
עכשיו בֵּין הַמָּה לַשְּׁלוֹמֵךְ, בֵּין יְקִיצַת הַתּוֹדָעָה לִפְקִיחַת הָעֵינַיִם, בֵּין הַצָּתַת הַגַּפְרוּר לְהִתְלַהֲבוּת הָאֵשׁ, מֵרֶגַע שְׁרִיקַת הַקּוּמְקוּם עַד עַרְפֶל הָאֵדִים, מִנְּפִילַת הַכּוֹס מִן הַשֻּׁלְחָן עַד הַהִתְנַפְּצוּת, מֵרֶגַע הַטָּיַת הַיָּדִית מַטָּה עַד גְּלִישַׁת הַדֶּלֶת, בֵּין תְּנוּעַת הַפְּרִיטָה לַצְּלִיל הָרִאשׁוֹן, מֵרֶגַע דְּחִיפַת הַנַּדְנֵדָה עַד צִוְחַת בֶּהָלָה מְתוּקָה אִמָּא'לֶה, בֵּין הֲנָפַת כִּסֵּא אַחֲרוֹנָה לַתִּזְכִּי לַשָּׁנָה הַבָּאָה, מֵהֲנָפַת כַּנְפֵי הַדְּבוֹרָה עַד הַנְּסִיקָה, מִן הָרֶגַע בּוֹ נִשְׁאַלְנוּ תָּבוֹאוּ וְעַד שֶׁעָנִינוּ אוּלַי, מֵהִתְגַּלּוּת כּוֹכָב שְׁלִישִׁי עַד פְּרֵדַת הַשַּׁבָּת, מֵרֶגַע שֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹתְךָ קוֹרֵא טָלוּשְׁקִי עַד שֶׁפָּגַשְׁתִּי אֶת עֵינֶיךָ, מֵרֶגַע שֶׁהָרוּחַ דּוֹחֶקֶת בַּמַּיִם עַד שֶׁהַגַּל בָּא עָלֵינוּ, בֵּין מַבָּט אַחֲרוֹן עַל כֶּתֶם שֶׁמֶשׁ לַשְּׁקִיעָה שֶׁשּׁוֹבֶלֶת לָנוּ חֹשֶׁךְ, בֵּין הַקָּשָׁה עַל חִיּוּג מָהִיר לְקוֹלְךָ הַמֵּשִׁיב כֵּן מֹתֶק, עַכְשָׁו טוֹב. בתקווה שנשמע כבר השבוע על שחרורם של כל החטופים ושהטוב יארך הרבה יותר מרגע.
