"לעולם אל תיתן לי ללכת", ספרו של הסופר הבריטי ממוצא יפני, קאזואו אישיגורו, נכתב ב2005, ורואה עכשיו אור לראשונה בעברית, בתרגומה הקולח של אלינוער ברגר, בהוצאת "הספריה החדשה"
התחלתי לקרוא את הספר בחשש מה מפני שלרוב קשה לי עם ספרות יפנית.
ובכן מהר מאוד( בערך בעמוד השני) התברר לי שהסופר אולי ממוצא יפני אבל הספר לא דומה לאף ספר יפני שניסיתי לקרוא, ובכלל הוא יותר בריטי מיפני.
למעשה הוא לא דומה לשום ספר שקראתי.
יום למחרת היום בו התחלתי לקרוא אותו נסעתי לחופשה קצרה, ו"לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא הכי רחוק מספר חופשה טיפוסי, אלא שלא הצלחתי לעזוב אותו וכך קראתי אותו גם בחופשה.
מצד שני נהניתי מאוד לקרוא בו לאיטי, לעשות הפסקות רבות, לא כי צריך, לא כי אי אפשר לנשום, אלא כי לא רציתי שייגמר.
ויחד עם זאת כשהוא נגמר ההרגשה הייתה של משהו נכון ומדויק, ולא של עצב סיום.
מעט על העלילה של "לעולם אל תיתן לי ללכת" ללא ספוילר:
קשה מאוד, עד בלתי אפשרי לכתוב על העלילה של "לעולם אל תיתן לי ללכת" מבלי לחטוא בספוילר ולכן אכתוב מעט מאוד ובזהירות מרובה.
קתי, טומי ורות, שלושה צעירים שגדלו בפנימיה מיוחדת אי שם בבריטניה הם גיבורי הספר הזה.
עד שלב מתקדם יחסית בספר לא ברור מהי אותה פנימיה, היכן הוריהם של כל התלמידים ובכלל מה קורה שם.
אט אט ברמזים וגילויים עוצרי נשימה מתבררת המציאות שיצר קזואו אישיגורו.
"לעולם אל תיתן לי ללכת" משרטט מציאות חלופית בבריטניה. עולם בו אין יותר מחלות כמו סרטן או מחלות לב. עולם לכאורה בדיוק כמו שלנו ויחד עם זאת זר כל כך.
המספרת של הסיפור היא קתי ודרך עיניה אנחנו עוקבים אחרי גדילתם של השלושה, מילדות ועד להיותם אנשים צעירים.
מתחילת הקריאה בספר "לעולם אל תיתן לי ללכת" ברור לחלוטין שמדובר במשהו אחר.
מושגים מוכרים מקבלים משמעות חדשה, תיאורים של משהו מוכר וזר בו זמנית.
למרות שהרבה לא ברור התחושה היא לא של תסכול, וחוסר הבהירות לא מפריע לקריאה.
להיפך, רק רציתי לדעת עוד ועוד מה קורה שם.
זכור לי רגע מבהיל, עליו הגבתי בקול ממש כשהבנתי מהי מהות הפנימיה.
זו לא בהלה של ספר מתח, למרות שהמתח קיים לאורך כל הספר.
יותר מזה לא אוכל לכתוב אף מילה על העלילה.
כן אוכל להציג בפניכם רשימה של חלק מהנושאים והמחשבות שעלו בי במהלך הקריאה:
מהי משמעות החיים ומה תפקידה של האמנות בחיים?
מה הופך אדם לאנושי?
מה בין הביולוגיה לפסיכולוגיה וסוציולוגיה?
האם התקדמות המדע בכלל והרפואה בכלל לגיטימיים בכל מקרה? גם על חשבון המוסר? ואם לא- היכן עוברים הגבולות? מי קובע אותם?
"לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא ספר מצוין מפני שהוא מצליח גם לגרום לתהיות כאלה וגם להיות ספר מרתק שלא רציתי לעזוב.
יש בו רבדים רבים ואני בטוחה שקריאה חוזרת תגלה נושאים נוספים ותובנות חדשות.
מילה על התרגום של אלינוער ברגר- לא קראתי אמנם את המקור, אבל כשהקריאה כל כך שוטפת למרות מושגים מיוחדים בספר מגיעה ללא ספק מילה טובה גם למתרגמת.
אהבתי גם את עיצוב הכריכה. הדמות על הכריכה כל כך מתאימה לדרך בה דמיינתי אותה, ואני לא מתכוונת בהכרח לתווי הפנים או הצבעים כמו להבעה ובעיקר לתחושה שהמבט שלה משרה.
לסיכום, "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות ובכלל, אל תתנו לו להתפספס לכם.