לשמוט, סיפור אהבה- הזמנה לקריאה אחרת.

אחד מסימני ההיכר לספר שנכנס לתוכי הוא כאשר אני נעצרת במהלך הקריאה ושולחת לחברות נפש, ושותפות למסע החיים, וואטסאפים עם צילום הכריכה והשאלה ״קראת אותו??״

במהלך השעות האחרונות זה בדיוק מה שקרה לי עם ספרה של רחל מראני, ״לשמוט, סיפור אהבה״ (הוצאת דביר)

סיפורה האמיתי, האישי, ויחד עם זאת כל כך אוניברסלי.

נדמה לי שמה שכבש את ליבי מההתחלה היא הכנות, ששזורה בה ענווה.  היא לא מנסה ללמד אותי, להראות לי את הדרך, היא אפילו לא מנסה לשתף אותי בידע שרכשה. לא. היא מספרת, מניחה את החוויה שלה על כל הספקות והנחמות. ומדי פעם אפילו תופסת את עצמה ואומרת ״רגע, אולי אני קצת מייפה עכשיו״ וחוזרת ומדייקת את עצמה.

אני רוצה להציע לכם לקרוא את הספר הזה בעיניים של ״מסע הגיבור״ מודל שהציג לראשונה קמבל בספרו, ״הגיבור בעל אלף הפרצופים״

המודל מקביל בין מסעות גיבורים מיתולוגיים רבים ובין חייהם של מנהיגים כמו משה, בודהה וישו.

שלב ראשון- הקריאה הפנימית, זו שאי אפשר להתעלם ממנה, הקריאה לצאת לדרך במטרה למצוא משהו מוגדר או עלום. ככל שהגיבור יתעלם מאותה קריאה היא תוסיף ותגביר את קולה ואף תייסר אותו.

כך בדיוק מתחיל סיפורה של מראני, מי שהייתה נספחת התרבות של ישראל בוושינגטון, ואחר כך, מייסדת ״הקרן למצויינות בתרבות״ פרוייקט שהיה מפעל חייה, עד לטשטוש הגבולות בזהות, איפה נגמרת הקרן ומתחילה רחל? ועל אף ( ויש שיאמרו ודווקא בגלל) ההזדהות הזו, ועל אף הצלחתה של הקרן(ושוב- יש שישאלו- מהי הצלחה?) הולכת ומתגברת ברחל תחושת מועקה לא ברורה, שהולכת ומתגברת עד שגם הגוף קורס פעם אחר פעם.

במקביל היא מקבלת במייל לקראת יום הכיפורים סיפור מן התלמוד ומבלי להבין מדוע הוא מערער אותה וגורם לה לחשוב עליו שוב ושוב, לבדוק דברים לאורו, למעשה ניתן לומר שהסיפור הזה היה הטריגר שטרף את הקלפים והכריח אותה להישמע לקריאה הפנימית.

לפני שאמשיך- לאלה מכם החוששים שמדובר בספר על דת,

הנה ציטוט מתוכו:

״במשך שנים הייתי מוכנה לוותר כך על כל היופי האצור ב׳מקורות׳, מן הסיבות הלא נכונות. מדירה עצמי כמעט מרצון מהיכרות עם עולמם העשיר של אבותי, רק משום שיש לי הסתייגות וחילוקי דיעות עם מי שהכריזו על עצמם כיום, מטעמם, כבעליו״

ואני מסכימה איתה, יותר מדי שנים הנחתי לאותם שטוענים למונופול על אלוהים להרחיק אותי ממדפים שלמים ומרתקים בספריית היהדות.

בהמשך מוסיפה מראני: ״דווקא עושרם הרוחני של אבותי הוא שעודד אותי לפתוח שערים אחרים. בזכותם יצאתי ללמוד עוד, להכיר דברי הגות ומחשבה של חכמים רבים נוספים, מן המערב וגם מן המזרח הרחוק. לא כדי להשוות, לקטלג, או לדרג- אלא כדי להרחיב את המנעד. כדי לזכות לאורך המסע הזה, על אם הדרך או בנותיה, בהצעות מגוונות להתבוננות וגדילה.״

כאמור לא תמיד יודע הגיבור מה הוא מחפש, רחל מראני ידעה רק שמשהו לא טוב קורה לה, ושלא תוכל להמשיך ולהשתיק את אותם קולות בתוכה, למרות כל הקולות המרובים חיצוניים וגם פנימיים שלה שטענו-״השתגעת? למה? הכל כל כך טוב?״

היא מגדירה את היציאה לדרך כ״שנת שמיטה״, מטפורה נפלאה, שהרי אם אפילו האדמה זקוקה למנוחה כדי לתת פרי, קל וחומר האדם. מעבר לכך, המילה לשמוט מתקשרת אצלה לשחרור, הרפייה, ההיפך הגמור מהיאחזות, שהיא, על פי הבודהיזם, מקור הסבל.

כשהגיבור מתכונן למסע, הוא יודע שצפויות לו בדרכו גם סכנות, או לפחות קשיים. חלק מההכנה לכך היא בחירת בעלי ברית. בספרות אלה בעלי ברית בעלי כוחות על שיעניקו לו כוח כזה.

במציאות, על האדם היוצא לדרך, למסע האישי, המנוגד לכל מה שהכיר עד כה, למצוא את אותם בעלי ברית שיוכלו לתת לו מכוחם- הקשבה, חמלה, ידע , לעיתים תזכורת כי יש בתוכו את כל הכוחות הדרושים לו.

מראני, בחוכמתה, מצאה את אותם בעלי ברית, חלקם מציאותיים, היא לומדת מתוך הקשיים במי להתייעץ, ואת מי לשחרר, לשמוט לדרכו.

היא לומדת לדייק את רצונותיה, לוותר על האגו ולבקש. היא לומדת להיות במקום הקשה מכל עבור אנשים רבים- אי הוודאות, לשמוט את הצורך בתשובות, בלוחות זמנים, כמו שמציעה לה אחת מבעלות בריתה- לזרוק את השעון לים.

אחד השיעורים החשובים מכל- היא לומדת שרק כאשר היא מרשה לעצמה להיות פגיעה היא יכולה להתחזק. כשהיא פותחת את הלב ביושר היא זוכה לגלות את כל הידיים הטובות המחזיקות ומחזקות אותה.

האמת היא שיש עוד למידות רבות, אתם בוודאי תגלו אותן כשתקראו את הספר.

המסע עוד לא תם, לאחר שהתגבר על הסכנות וקיבל את הגמול- הידע, הכוח, הלמידה המשמעותית נותר שלב נוסף- על הגיבור לשוב לביתו, אך לא אל המנוחה והנחלה, קודם עליו למלא את תפקידו. זהו השלב האהוב עלי ביותר במודל.

מהו אותו תפקיד? עליו לפעול לטובת הכלל על ידי שימוש בגמול שקיבל במסעו.

וכך, אם בתחילת מסעה נדמה כי רחל מראני נוטשת את הקרן והאמנים, ואולי אף נוטשת הרבה יותר מכך, והיא עצמה מאשימה את עצמה באנוכיות, הרי בסופו של המעגל היא חוזרת אל אותו הכלל עם כוחות מחודשים ועם למידות.

בעיניי כתיבת הספר הזה היא היא קיומו של תפקידה. הוא ממלא השראה. איזו השראה?

להקשיב, להקשיב פנימה, להעז, להבין שהחיים הם גם וגם- גם הכל צפוי וגם הרשות נתונה, גם לפעול על פי הצרכים האישיים וגם לתת לטובת הכלל.

כשאני כותבת את השורות האלה אני חוששת שיתקבל הרושם המוטעה שמדובר בעוד ספר מני רבים העוסקים בניו אייג׳, ולא כך הוא. זהו קודם כל ספר מרתק. הוא כתוב נפלא, מסקרן, מעורר הזדהות. בחלקו אפילו כתוב כסיפור מתח- מי הוא אותו גבר אליו היא כותבת במכתבים השזורים בין הפרקים?

לקראת סוף הספר עולה השאלה- אם הקריאה הפנימית הזו, לצאת לדרך השמיטה נבעה מתקיעות, האם לא מדובר כאן במלכוד? האם שמיטה, אינה למעשה אי עשייה, כלומר זהה לתקיעות?

לא ולא. ואולי זה הגמול שקיבלה מראני במסע. ההבנה הזו:

״מצאתי את עצמי חוזרת ומנסה לתת בחוויה סימני זיהוי: לא, השמיטה היא תמיד תנועה, אבל אחרת. שונה באופייה מן המוכר והצפוי, ומשתנה כל הזמן.״

ובהמשך:

״השמיטה כהלך רוח. וככל שהתקדמתי בדרך נוסף עוד דיוק חשוב במיוחד להגדרה הכללית: השמיטה כהלך רוח של צניעות. זוהי כנראה נקודת המוצא ההכרחית. אין כנראה שמיטה אמיתית בלא שמיטת היהירות״

וברוח זו, גם אני כקוראת, לא ממהרת ליישם, לומר מה למדתי. להיפך, ברור לי שעוד אחזור ואקרא ואפסע בדרך הזו רבות עד שאלמד. וכשמגיעות תחושות ההזדהות העמוקות כל כך(חלקן ממש ברמת הגוף) אני לא נחפזת לתרגם אותן לתובנות. נותנת לעצמי לחוות, לשמוט את כל האג׳נדות, את המדריך המעשי למשתמש, וכן, גם את הטפיחה העצמית על השכם שאומרת ״יופי, את מצליחה לשמוט ופשוט להיות״ שהרי גם זו היא קליפה שהתלבשה על עצם ההוויה.

גילוי נאות- המודל של קמבל מורכב וארוך ממה שציינתי כאן, ועדיין אני מאמינה ששמרתי על רוח המודל.

את ״מודל הגיבור״ למדתי במסגרת לימודי המאסטר MNLP , כטכניקה המבוססת על מודל זה ועוזרת לאדם במצבים שונים  מניסיוני אני יכולה להעיד כי המסע מופלא וממשיך עוד זמן רב אחרי ששבים הביתה, ותודה למורתי מירי שפילמן, ולכל אחיותיי לדרך