כבר המון זמן שלא שלחתי לכם המלצות על ספרים. אני לא מצליחה לקרוא. מקנאה במי שמצליח.
אני כן מצליחה לכתוב.
החלטתי לשתף אתכם מדי פעם בכתיבה שלי, בתקוה שבקרוב יחזרו כל החטופים, המצב יירגע קצת.(אין לי אשליות עד שיירגע לגמרי ייקח הרבה זמן) ואחזור לקרוא.
מאז השבת ההיא שכחתי איך נושמים
מאז השבת ההיא שכחתי איך ישנים
מאז השבת ההיא שכחתי כל כך הרבה דברים
למשל: איך צוחקים בקול, איך מחייכים בעיניים,
איך אוכלים בתיאבון ולא כי מוכרחים.
איך מרגישים שיש טעם לדברים.
איך יודעים איזה יום היום.
מאז השבת ההיא הדמעות נוטפות כל יום,
לפעמים כל היום.
מאז השבת ההיא אני לא יכולה לצפות בחדשות
וגם לא יכולה שלא לצפות בהן.
לפעמים מספיק רק לראות בחטף את קושמרו או תמיר
וכבר הדמעות מבצבצות והדאגות מתפזרות –
מי שומר עליהם?
איך יונית מחזיקה מעמד ערב ערב בלי להתפרק?
מאז השבת ההיא אני לא יכולה לעצום את העיניים מבלי לראות
את תמונות החטופים, את המשפחות הזועקות,
וכתוביות רצות עם המילים הארורות: "הותר לפרסום".
מאז השבת ההיא מיד כשאני פוקחת את העיניים אני נושאת תפילה,
מזכירה כל מי שאני מכירה בשמו, מתחננת שיחזור בשלום.
אני מדברת עם זה שכבר הציל אותי בצרפת –
זה נס הרבה יותר גדול, אבל אומרים שאתה כל יכול
אז בבקשה שמור על כולם, על כל החיילים, על החטופים, על האזרחים.
אני משתיקה את הקול שאומר – את יודעת שזה לא אפשרי.
מאז השבת ההיא אני כועסת כמו שלא כעסתי מימיי,
תוהה אם תחושת החור בקיבה היא אולקוס
או מטפורה לחור בנשמה.
מאז השבת ההיא נאלמו בי המילים.
בהתחלה לא יכולתי לכתוב ואפילו לדבר.
שבועיים אחר כך הן חזרו כמו פרצי קיא, מוכרחות לצאת,
בלתי רצוניות בעליל.
בכל שנה, ביום השואה, הבטחנו לילדים מחדש –
אל תפחדו זה לא יחזור על עצמו לעולם,
יש לנו מדינה וצבא חזקים.
והם האמינו לנו.
גם אני האמנתי לעצמי.
מאז השבת ההיא כל מה שחשבתי והאמנתי בו קרס
ואין לי מושג איך לחזור לסמוך, אפילו על עצמי.
הדבר היחיד שאני יודעת הוא שאני כבר לא יודעת כלום.
מאז השבת ההיא אני אוהבת כל כך את העם שלי
זה שהופקר ונבגד ופולג והוסת, ועדיין יתום ממנהיגיו.
זה שהבין ברגעים הכואבים ביותר –
אין לנו אלא להציל את עצמנו.
