השיר שבחרתי הפעם הוא שירו של עדי עסיס, מתוך ״הנשק החם״
קראתי אלוהים
״קָרָאתִי אֱלֹהִים. וְאֵין
אֱלֹהִים. אֲבָל הָיָה
אֱלֹהִים כִּי קָרָאתִי
אֱלֹהִים. וְאִלְמָלֵא
הָיָה אֱלֹהִים מָה
קָרָאתִי? וְקָרָאתִי.
אֱלֹהִים. והָיָה, וְלוּ
לְרֶגַע, וְיִהְיֶה. לֹא
יָמוּת. כָּל עוֹד
אֲנִי שָׁב וקוֹרֵא.
אֱלֹהִים״
השבוע שמתחיל היום הוא השבוע הכי קשה בשנה לישראלים רבים, ואני בינהם.
שבוע שמתחיל עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומסתיים ביום הזיכרון לחללי צה״ל ומערכות ישראל. בכל שנה מחדש, אני רוצה לדלג עליו, להיכנס לשוחה בה לא מרגישים כלום.
שירו של עדי עסיס עורר בי הן את תחושת הכאב העמוק, כאב שמצריך קריאה לאלוהים, הן את היאוש או חוסר האמונה ״אין אלוהים״ ובעיקר את התחושה של האחזות באמונה. לא משנה במה מאמינים, באלוהים, בכוחות האנושיים, או בכל גורם אחר שמחזק. ״כל עוד אני שב וקורא״
במהלך קריאת השיר נזכרתי גם בשירו של יהודה עמיחי ״ אל מלא רחמים״,שני השירים הם בעיני תפילה חילונית כואבת ומבקשת נחמה ותקוה.
סופשבוע של נחמה ותקוה לכולם
