מתוך ״שמש שקהלת לא ידע״ סיון הר-שפי- עוד על המסע שבין פנים לחוץ

״שמש שקהלת לא ידע״ הוא ספר שיריה השלישי של סיון הר- שפי. (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

מתוכו בחרתי שיר שדיבר לי במיוחד בסוף שבוע זה. שיר שממשיך את ההתבוננות שבחרתי בה לאחרונה, ההתבוננות על התנועה בין פנים לחוץ.

סוד קסמה של שירה טובה, ובעצם זאת קסמה של כל אמנות מתגלם בעיניי במילים הבאות, הלקוחות מתוך הכריכה האחורית של ״שמש שקהלת לא ידע״

״המסע האישי, האותנטי והחד פעמי, מתגלה ככלל אנושי״

ואכן השיר הזה שבחרתי מדבר בדיוק על המפגש הזה שבין הנקודה הכביכול מאוד אישית ו״חריגה״ של הדוברת בשיר ובין המקום שבו כל אחד מאיתנו( כך נדמה לי לפחות) מהנהן מתוך הזדהות, הכרות כזו או אחרת עם החוויה.

הנה השיר

מְשַׁנֶּה הַבְּרִיּוֹת

מְשֻׁנִּים אַתֶּם, כֻּלְּכֶם
שֶׁאֵינְכֶם אֲנִי.
אֵינִי יְכוֹלָה לְתָאֶרְכֶם
אֶלָּא בְּקַוִּים הַלְּקוּחִים
מִצּוּרָתִי
מִמֶּנָּה אַתֶּם חוֹרְגִים.

כְּלֵי הַכִּיּוּל נִשְׁבְּרוּ:
אוֹר עַרְטִילָאִי נוֹזֵל
כְּמוֹ מִפֶּצַע.
יֹפִי מוּזָר נוֹגֵהַּ מִכֶּם
נוֹגֵעַ בְּחֶסְרוֹנוֹתַי
מְרַפֵּא.

עבורי השיר הזה מחדד את המפגש והתנועה שבין פנים לחוץ. הוא מתחיל בהשתאות מתריסה על העולם החיצוני:

מְשֻׁנִּים אַתֶּם, כֻּלְּכֶם
שֶׁאֵינְכֶם אֲנִי.

אך ממשיך מייד פנימה. בצדק אומרת הדוברת:

אֵינִי יְכוֹלָה לְתָאֶרְכֶם
אֶלָּא בְּקַוִּים הַלְּקוּחִים
מִצּוּרָתִי

וכי מישהו יכול להתבונן, על אחת כמה וכמה לתאר, משהו חיצוני לו בלי נקודת ההתייחסות הפנימית?

אתם מוזמנים לנסות ולגלות בעצמכם. אני לא הצלחתי 🙂

בבית השני מצליחה הדוברת בשיר לשחרר לרגע את ההשוואה הזו, או במילותיה של הר שפי:

כְּלֵי הַכִּיּוּל נִשְׁבְּרוּ

האֲחֵרוּת של הזולת עדיין מוזרה לה, אבל היא מאירה ומרפאת.

יֹפִי מוּזָר נוֹגֵהַּ מִכֶּם
נוֹגֵעַ בְּחֶסְרוֹנוֹתַי
מְרַפֵּא.

אהבתי מאוד את נקודת המבט השונה וייחודית של הר שפי. לרוב מדברים על מגע מרפא עם האחרים בזכות נקודות הדמיון הכלל אנושיות. הגילוי שכל מה שנדמה לנו חריג אצלנו הוא נורמלי לחלוטין, וכאן מדברת הר שפי על ריפוי שנובע דווקא מאֲחֵרוּת.

אל דאגה, אין צורך לבחור באחת משתי הגישות, גם זו מרפאת וגם זו.

אחרי הכל החיים הם דבר פוצע ומרפא בו זמנית.

סופשבוע נהדר של התבוננות מרפאת לכולנו.