"עד שהגשם יחזור" (הוצאת שתיים") הוא ספר הביכורים של סלעית שחף פולג.
אני יודעת את זה רק מהכתוב בגב הספר.
שום דבר בו לא מעיד על היותו כזה. הוא עמוק, רב רבדים, משאיר את הקורא דרך במחשבתו מבלי ללעוס לתוכו הסברים, ומהודק(עבודת העריכה המצוינת היא של אורנה לנדאו).
מעט על העלילה של "עד שהגשם יחזור" ללא ספוילר.
יעלי וגלי, שתי נכדותיהם של יוסק'ה וסופי שטיינמן, חוזרות לכפר אותו עזבו, בהבטחה לעצמן שלא לחזור.
גלי חוזרת כדי להתחתן. יעלי חוזרת כשהיא הרה ונשואה לדיוויד.
הסיפור מתרחש בכפר ותיק, בעמק ישראלי(ככל הנראה עמק יזרעאל).
כבר שתים עשרה שנים לא ירד גשם בכפר הזה.
הוא ירד בכל היישובים בסיבה, רק שם לא.
האם זה עונש מידי שמיים שמיים על העוול שנעשה שם?
מעין סיפור הפוך למבול?
העוול ההוא הועצם על ידי שתיקתם של האחרים כדברי אלברט איינשטיין:
"דברים רעים כשאנשים טובים שותקים"
מה צריך לקרות כדי שהגשם יחזור?
ואיך זה קשור לסיפור המשפחתי של יעלי וגלי?
סיפור של שלושה דורות, סודות, אשמה והאשמה.
איך מתייחסים בחברה שורשית כל כך, למי שסוטה מהנורמה, בין מבחירה ובין מהיותו חריג?
הבדלי המעמדות הלא מדוברים, אבל מאוד מורגשים:
"נתנו לה כבוד, דור המייסדים וכל זה, אי אפשר שלא. נכון שלא הגיעה עם העגלה מתל עדשים ביום העלייה לקרקע שאין קובע ממנו, אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התיישבות, ולא קיבלו את אותו מעמד גם אם היו כאן כל החיים, ובכל זאת."
ממש כאילו מדובר במי שהיה על המייפלאואר…
על הכתיבה של סלעית שחף פולג.
"עד שהגשם יחזור" הוא המחשה נהדרת לכלל החשוב בכתיבה-
להראות את ולא לדבר על.
כשהיא רוצה שנדע שיוסק'ה אדם מריר היא נותנת לנו לשמוע את המחשבות שלו, רוויות הכעס, נותנת לנו לראות כמה פעמים הוא משתמש במילה "מחורבן", את אשתו הוא מכנה "הזקנה"
כדי שנבין מה מטריד אותו באמת היא כותבת"
"הגשם מתמזג בעננת הזיהום וממשיך, כבד, אל העמק, הוא עוצר בצמרות הברושים שבגינה, חובט באיצטרובלים, מהתל במנדרינות הנגועות ברימות ולוחש לו כל העת. ' מות כבר, מות!'
כשאחת הדמויות משקרת. היא לא כותבת שאותה דמות הקלידה מייל שקרי
אלא כותבת:
"ואז הסתכלה שוב על מה שכתבה, אצבעותיה טופפו ברכות על המקלדת איזו דקה או שתיים, מתלבטות מה לעשות, ואז סימנו הכל בשתי לחיצות. האצבע המורה לחצה על 'מחק' והאצבעות הקלידו מחדש" היא מייחסת את הפעולה לאצבעות, וכך אנחנו גם מגיעים לבד למסקנה על השקר, וגם מבינים את הנתק הקיים בתוכה, בין מה שנכון לעשות למה שהיא עושה בפועל.
המבנה של "עד שהגשם יחזור"
הסיפור הזה בנוי כמו הטרגדיות היווניות, (אל דאגה. הוא לא שובר לב. במובן הזה הוא אינו טרגי.)
יש מקהלה יוונית, שמדברת בהתחלה , ובחלקים נוספים.
היא למעשה דמות המספר, אבל היא דמות קולקטיבית.
במקום הקשה הזה אין מקום ל"אני" רק ל"אנחנו"
ה "אנחנו" הזה שייך למעמד העליון, אלה שהיו ביום העלייה לקרקע, אלה ששולטים בסודות.
כמו בטרגדיה היוונית הקלאסית, גם כאן יש היבריס, אותה גאווה שגורמת להם לחשוב שמותר להם הכל, אלא שכאן מי שמשלם את המחיר הוא לא מי שחוטא בהיבריס.
בלי לחטוא בספוילר, אציין רק שסיום הספר מתאים לארומה המעט פנטסית ופחות ריאליסטית של "עד שהגשם יחזור".
דבר אחרון- הכריכה נהדרת, גם קשורה קשר הדוק לתוכן וגם מעבירה את האווירה שבין סיפור ריאליסטי לאגדה סימבולית. על עיצוב העטיפה-אביב ליכטר. התמונה של עודד פיינגרש.
על העריכה המעולה- אורנה לנדאו.
