מי שעוקב אחרי הבלוג שלי כבר יודע שאני מאוד אוהבת ספרות ארס פואטית, כזו שבה הכתיבה ו/או הכותב היא דמות וחלק חשוב בעלילה. כל זאת כמובן בתנאי שההספר כתוב היטב.
ספרה החדש של גילית חומסקי, ״על אהבה אני רוצה להגיד״ הוא בדיוק זה. ספרות ארס פואטית כתובה היטב.
המקוריות ורעננות שלו תפסה אותי כבר במשפט הפתיחה:
״הכי גרוע לאבד מישהו עם שם נפוץ. אם מאבדים מישהו עם שם כמו תום, למשל, אפשר בכל רגע לשמוע ילדה צועקת בגינה: ״תום! בוא עכ-שיו!״ ולהיצבט. אני איבדתי יושי, ולא נתקלתי בשם הזה מאז.״
מעט על העלילה ללא ספוילר:
עמליה טראו היא סופרת. יהושוע ברינגר הוא מרצה לספרות. ההכרות בינהם מתחילה בתקופה בה עמליה היתה סטודנטית צעירה. לא מדובר בקלישאה של סטודנטית צעירה שמאוהבת במרצה שלה.
מה כן?
כדי לדעת את זה תצטרכו לקרוא בספר.
למען האמת, העלילה בספר היא מינורית ומשנית להתבוננות, אבל ההתבוננות הזו כל כך עמוקה ומעניינת עד שמצאתי את עצמי חושבת בטח מאוד מעניין להיות חברה שלה, של עמליה ושל מי שכתבה אותה.
ההתבוננות של עמליה לאחור בפרספקטיבה של זמן, וכתיבה בעיניי היא התבוננות החוצה ופנימה.
הקריאה בספר השאירה בי תחושה של עונג , כל מילה נמצאת במקומה, הכתיבה גם מהודקת וגם אוורירית, מלאת חמצן של יצירה, עושר של דימויים ויחד עם זאת הספר עדין, לא כמו גברת שעטתה עליה את כל תכשיטיה ושפכה על עצמה בקבוק פרפיום:)
כמה ציטוטים לדוגמא:
בספר: " על כריכות הספרים נותרו שאריות דנ״א של התקופה שבה קראתי אותם, הדרך שבה הגעתי אליהם או האנשים שנתנו לי אותם, וכל נגיעה בהם העלתה רוח רפאים. הרבה שנים נאחזתי בהם, מעירה את המתים. "
״הייתי פנויה לשכנוע באותם רגעים, משטח בטון רך שרגלי ציפורים עוד מונצחות בו."
יש בספר גם הומור עצמי או אולי ציניות, כך למשל שמו של השיעור אותו מלמד הפרופסור ברינגר הוא: ״העצב אין לו סוף – דיכאון קליני ברומן הישראלי בשנות החמישים״
והנה השיר שהזדמזם בראשי כשקראתי את שם הקורס.
