אתחיל בוידוי, לא הספקתי להיות בימית, לפני שנחתם הסכם השלום, לא הייתי בסיני גם אחרי ההסכם. הכי קרוב שהגעתי היה חוף טאבה, בטיול שנתי של יב׳.
את ספרה של אפרת מור מילמן ״עמק השדים״ התחלתי לקרוא בעקבות המלצה של חברה. סיימתי לקרוא אותו כעבור יומיים, כשדמעות בעיניי.
זהו סיפורה של איילת, ילדה שעברה עם אמה להתגורר בימית, לצד דודה ודודתה, כשהיתה בכיתה א׳, שש שנים מאוחר יותר חתם מנחם בגין על הסכם השלום וסיני הוחזרה למצרים.
איילת וחבריה מסרבים להשלים עם הגזרה, וכאשר הם חשים שהמבוגרים הרימו ידיים הם יוצאים בתכנית משלהם.
לא מדובר בספר פוליטי, הנושא של שטחים תמורת שלום הוא לא העניין כאן אלא הכאב של אותם ילדים, בינהם אפרת מור מילמן עצמה, כאב אשר הולך איתם גם עשרות שנים מאחר יותר.
כאמור קראתי אותו עד סופו בעניין ועצב, הוא כתוב בכנות ונוגע ללב. יש בו תובנות מעניינות, למשל:״כשקרו דברים גדולים אמא התעסקה בדברים קטנים כדי לא לשים לב״
יחד עם זאת, עריכה טובה היתה יכולה להקפיץ את הספר, לפתור את הנקודות הבאות:
מאחר והספר כתוב בגוף ראשון, בקולה של ילדה, הוא נקרא יותר כספר נוער מאשר כספרות למבוגרים, ואולי לזו היתה הכוונה של הכותבת מראש.
כקוראת מבוגרת חסרו לי רבדים נוספים, למשל אמה של איילת היא חד הורית וסובלת מבעיה נפשית כלשהי( דכאונות או מניה דיפרסיה, לא ממש ברור) אך הנושא מטופל בספר בנגיעות קלות בלבד.
אז- לקרוא או לא לקרוא?
בעיניי התשובה חיובית, לקרוא כי הוא נוגע ללב, ומעורר מחשבות, כי הוא נוגע בכאב של ילדים שרלבנטי היום יותר מתמיד, כי הוא נוגע בכך שגם אז היו אנשים ש״ תפסו טרמפ״ על כאבם האמיתי של תושבי המקום לצרכים פוליטיים, והוא מביא קול אמיתי.
