הבית לאוהבי המילה הכתובה

צילה זן בר צור כותבת על "נטע זר"

צילה זן בר צור כותבת על "נטע זר"

צילה זן בר צור, היא אחת המשוררות המוערכות ואהובות עלי ביותר.

רולאן בארת הוא אחד מחוקרי הפילוסופיה של הצילום הכי חשובים.

לא פלא שהתרגשתי כל כך למקרא מילותיה של צילה:

פותחת את ספרה של שרית פליין וחווה בו קריאה בשני אופנים:1. קריאה נראטיבית מתפתחת – פרבולות של קונפליקטים והתרות. דף אחר דף אל תוך סיפור בן דורי של משפחה המהגרת מתורכיה לישראל. מארג עלילתי של שלושה דורות. סבתא וסבא שמייצגים את המסורת, את חבלי ההגירה וההתאקלמות בארץ החדשה. הנדוניה שמגיעה באוניה מעיר נמל תורכית יחד עם מחברת מתכונים של תבשילים וניחוחות מהשווקים של איסטנבול ופתגמים בשפת הלאדינו. הם מגיעים בעקבות בתם היפה מלאת החלומות ותשוקת החיים שמייחלת ללמוד שפות ולתרגם ספרות קלאסית. להשתלב בארץ החדשה ולגדל עם שבתאי אהובה משפחה קטנה. נטע נכדתם, זו הילדה המנומשת שמביטה בעולם בהשתאות אינסופית. כר השינה שלה הוא ספרי ילדים ואגדות. ביד אמן טווה כאן שרית פליין מארג עלילתי עוצר נשימה. היא מקפלת את הזמן לגלולה מרה מתוקה שבה אנו פוגשים את הסיפור המשפחתי מתוך מבטה של נטע. זו הילדה, זו הנערה המתבגרת וזו האישה והאם בעלת הקליניקה לטיפול רגשי.נאמנות ובגידה, סודות וגילויים, עקרות ופריון, לידות ומיתות מוליכים את הסיפור לסוף נטול מילים.2. קריאה צילומית – חווית הקריאה בספר הייתה בעבורי כמו לפתוח אלבום צילומים ישן של נטע. דף אחר דף, להתבונן בצילומים. מטבחה של הסבתא העומלת לאפות בורקיטוס בתנור. סבא מרקו הלוקח את נכדתו נטע לחוף הים ושניהם בונים ארמונות בחול ואחר כך מנקים את כפות רגליהם מהזפת בגלגלת הצמרית עם ריח הנפט. תשוקתה של האישה הצעירה השוכבת במיטתה בין סדיני תחרה כשמחוץ לחלונה קריאות של רוכלים נודדים באיסטנבול. הילדה הקטנה חגורת הסינר יושבת לאכול פריגוט נוזל בצבע ורוד. תמונות האלבום האלה לקחו אותי לספרו של רולאן בארת: 'מחשבות על הצילום'.בספר הוגה בארת על הצילום והשפעתו על המתבונן. הוא מעלה בזיכרונו את אמו המתה תוך כדי זה שהוא פותח אלבומי תמונות ומביט בצילומים המשפחתיים. בארת חוקר את מהות הצילום ומתעכב על השפעת הצילום על הצופה בו. בספר הוא מעמיק בחוויה הרגשית שמעוררים צילומים מסוימים על הצופה בהם ומפתח שני מושגים: סטודיום [פירוש תרבותי לשוני ופוליטי של המתבונן בצילום] ופונקטום [הנגיעה האישית, הדקירה שחווה המתבונן בפרט מסוים בצילום]. בקריאה האלבומית בספר 'נטע זר', אני חווה גם למידה תרבותית, היסטורית לשונית ופולקלוריסטית וגם חוויה של דקירה אישית שמעוררות בי סיטואציות משפחתיות שנראות באלבום המשפחתי של נטע אל מול זיכרונותיי מחוויות אישיות בסיפור החיים שלי.נטע שומרת בקליניקה שלה צילום ישן שסבא מרקו צילם בימים שלפני עלייתו לארץ. הצילום הזה הוא הקמע שעובר איתה מבית לבית."גם אם יעירו אותה באמצע הלילה, תדע לתאר את הרגע הנקלט בעין המצלמה: במרכז התמונה סירת דייגים שדופנותיה דהויות ואכולות, פה ושם מציצה שכבת העץ המקורית מתחת לצבע הכחול שהתקלף, כמו גם חלקים בפנים הסירה. שחפים חגים מעליה."[…]מול השחפים תלוי תצלום של חוף אנדרומדה בשעת לילה, מתנה מאחותה. מתחת לתצלום מודפסות המילים:תפילת הכותבאלוהים, תן לי שורת שיר אחת ביום,גם אם לא יצליחו אצבעותיי לנוע על הנייר.ואף אם ינשור הקולמוס מלפיתתןתן לי שורת שיר אחת ביוםשאוכל לנשום לתוכיולהנשיב אותה הלאה.[עמ' 20-21]שרית פליין מנשיבה אותה הלאה. שורת שיר, סיפור, צילום, מעדשת העין הייחודית והנדירה שלה.

צילום- צילה זן בר צור

פוסטים באותו נושא

מעוניינים להישאר מעודכנים ?

הירשמו לניוזלטר שלי:

וקבלו מידע על מאמרים ועדכונים חדשים