לא קל לי למצוא ספרים שיהוו עבורי אסקפיזם, ובכל זאת כשיסתיים הספר לא ארגיש כאילו אכלתי יותר מדי ג'אנק פוד.
"תשעה זרים מושלמים", ספרה של ליאן מוריארטי, בתרגומה של אביגיל בורשטיין(הוצאת כנרת) הצליח להיות כזה עבורי.
אם נמשיך את הדימוי הקולינרי- ההרגשה היא כמו לשתות שייק פירות.
מעט על העלילה של "תשעה זרים מושלמים" ללא ספוילר
תשעה אנשים מתכנסים בחוות בריאות יוקרתית במיוחד לריטריט של עשרה ימים.
הסיבות שלהם להגיע לריטריט שונות, אבל כולם תולים יהבם בהבטחה שחייהם יהיו שונים לחלוטין בתום עשרת הימים.
הם מצפים לאתגרים כמו הינזרות מאלכוהול, או חטיפים, והתכנסויות מדיטציה.
הם לחלוטין לא מצפים למה שעומד לקרות, משום בחינה אפשרית.
על הכתיבה של ליאן מוריארטי
קראתי שני ספרים קודמים של ליאן מוריארטי- "סודו של הבעל" ו"שקרים קטנים גדולים" ממנו נהניתי הרבה יותר.
היא שייכת לסוג הסופרות, אשר יודעות היטב את מלאכת הסיפור.
יחד עם זאת ספריה אינם מהווים טריגר למסע רגשי עמוק, או השראה.
וזה ממש בסדר. לא כל ספר חייב להיות כזה כדי לגרום הנאה ולהיות ראוי לזמן שהקדשתי לו.
מה כן?
ראשית שהעלילה תהיה קולחת וסוחפת, שהדמויות יהיו מעניינות, שונות זו מזו ולא חד מימדיות או פלקטיות.
ובכן ליאן מוריארטי בהחלט עומדת בתנאים האלה בהצלחה מלאה.
יתר על כן, גם בשלב שכבר נדמה שהגענו לסוף העלילה והכל ברור, עוד צצות הפתעות.
כמו כן, גם הדמות שנדמה שהבנו את מניעיה- רוע וטירלול , פתאום מתגלה לגביה מידע שמשנה את כל ההתייחסות אליה.
בנסף, מקלדתה של מוריארטי שופעת הומור דק ושנון, תובנות יפות במינון קליל, וכמובן מתח.
אפילו ארס פואטיקה יש ב"תשעה זרים מושלמים"
מה עוד צריכה בת אדם מספר קליל?
