״ארץ עיר ילדה״, ספר הביכורים של אביגיל קנטורוביץ החזיר אותי 21 שנים לאחור, אל התקופה בה הייתי מאושפזת במחלקה להריון בסיכון גבוה.
התחלתי לקרוא אותו בדיוק ביום ההולדת ה21 של ילדיי.
תמיד ידעתי שהתקופה ההיא, הריון בסיכון וחודשיים של פגייה, השאירה בי את חותמה.
רק במהלך הקריאה ותשומת הלב לרגשות המתעוררים בי הבנתי עד כמה הדחקתי.
והדחקה, כמו שכתוב ב״ארץ עיר ילדה״ היא טובה, כל זמן שהיא עובדת.
היא היתה טובה לתקופה ההיא שבה הכי חשוב היה לשרוד, שהפחד אמנם דייר קבוע אבל איש לא מעז לדבר עליו.
טוב שלא קראתי את הספר לפני האשפוז, ובעיקר טוב שקראתי אותו.
אביגיל קנטורוביץ׳ יודעת לכתוב היטב. זה ברור לי מהפוסטים שלה בפייסבוק ולכן לא הפתיע אותי שהספר כתוב בצורה סוחפת.
יחד עם זאת גילוי נאות מחייב, אני לא יודעת לעשות את ההפרדה במקרה הזה. לא יודעת איך הייתי קוראת אותו ללא הניסיון האישי.
מעט על העלילה של ״ארץ עיר ילדה״ ללא ספוילר:
כליל מילר, נשואה, אמא לילדה בת ארבע, נמצאת בשלהי הריונה השני ומאושפזת במחלקה לאם ועובר בבית החולים.
מחלקה הידועה יותר בשמה ״המחלקה להריון סיכון גבוה״
היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה את ההריון הזה. היא לא בטוחה מה קורה עם הזוגיות שלה ומרגע שהיא מתאשפזת היא גם לא בטוחה שההריון אכן יגיע לסיומו הטוב.
בזמן שהיא מעלעלת במגזין נשים במחלקה היא מגלה דרך מודעה על העובדה שאביה, מומחה לארכיאולוגיה שמתמחה בחפירות בטרבלינקה ואושוויץ מגיע לכנס בארץ.
היא לא בקשר עם אביה כבר עשרים ושלוש שנים.
העדרו הוא הדבר הנוכח ביותר בחייה, והיא מתלבטת האם ללכת לכנס הזה ולהתעמת איתו.
האם תוכל בכלל לאהוב ילד נוסף?
האם היא שמעולם לא הרגישה אהובה כשרה לאהוב?
אלה חלק מהשאלות שמעסיקות אותה.
למה דווקא עכשיו?
כי כשאת מאושפזת במחלקה הזו יש לך יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי פחדים והכל מוצף.
לא קל היה לי לקרוא את הספר הזה, הוא הזכיר לי נשכחות, אם כי חלק מהזיכרונות היו גם מחוייכים.
חלק גדול מהשאלות לגבי האב נותרו פתוחות. רובן, בעצם. וזה חסר לי.
הייתי רוצה גם שדמותו של האב תהיה עגולה יותר, אבל בגלל קוי העלילה שלא אוכל לגלות לכם מחשש ספוילר, לא קרה מה שיכול היה לעגל את דמותו.
כאמור, שמחה שקראתי אותו. אשמח גם לקרוא את הספרים הבאים של אביגיל קנטורוביץ׳, כי אין לי ספק שהיא יודעת לכתוב.
