״בואי הביתה״הוא ספר הביכורים של איה אנגל (הוצאת שתיים. עריכה- מירי רוזובסקי)
קראתי אותו במשך שלושה ימים, כמעט בכל רגע של פנאי בזכות הכתיבה הסוחפת של איה אנגל.
ספרות היא תמיד ״איך בשירות ה-מה״, וגם כאן, כמו ברוב מוחלט של הספרים, ה״מה״- מוכר ודובר באינספור ספרים בעבר. אבל ה״איך״ הוא זה שגרם לי להנאה.
מעט על העלילה של ״בואי הביתה״ ללא ספוילר:
שירה דותן- הראל, בת שלושים ותשע, עורכת בעיתון, נשואה לאיתן, אמא לשניים.
היא מגלה במקרה שבעלה מנהל רומן, הם הולכים לטיפול זוגי. היא מתחילה להתאהב בבוס שלה( זה לא ספוילר. הכל כתוב בגב הספר)
כשהכל מציף אותה ועולה על גדותיו היא סובלת מכאבי ראש עזים שמביאים אותה לבית החולים עם האבחנה של ״אירוע מוחי קל״ כל כך קל שהוא לא משאיר שום חותם בגופה. אבל הרופאים מאשפזים אותה כדי להבין מה הסיבה.
בימים שהיא מאושפזת היא מנסה לעשות סדר בחייה, להבין מה הם סדרי העדיפויות שלה ומה היא באמת רוצה בחיים.
על הדמויות ב ״בואי הביתה״
איה אנגל בנתה נהדר את כל הדמויות בספר- שירה, איתן, ההורים של שירה, סבתא שלה, הילדים שלה, ואפילו רונה- חברתה הטובה.
אהבתי את כולן על אף ובזכות אי המושלמות שלהן.
אין דמויות מושלמות וכמו שעמליה, אמה של שירה, אומרת– ״אין אף זוגיות מושלמת, שום דבר לא מושלם.״
הדמות של אלון, הבוס שלה , כמעט אניגמטית מבחינת הקורא ויש לכך הצדקה- הוא ממלא תפקיד- עונה על צורך שלה וההתאהבות שלה לא באמת קשורה אליו.
המבנה של ״בואי הביתה״
הרומן של איה אנגל כתוב לסירוגין- פרקים של הימים בהווה בבית החולים וביניהם פרקים מהעבר הקרוב– החודשים שקדמו לאירוע.
וכך אנחנו עוברים עם שירה את המתח הנובע מהבדיקות, והסערה הנובעת מהחודשים האחרונים.
רוב הספר כתוב בגוף שלישי.
יש שניים או שלושה פרקים בהם נכנס מונולוג פנימי– דיבור של שירה בגוף ראשון.
לא הרגשתי הצדקה למעבר לגוף ראשון או שהם תורמים משהו שלא נאמר והורגש על ידי שאר הפרקים הכתובים היטב ולכן פחות אהבתי אותם.
על שם הספר ״בואי הביתה״
מעבר לעניין הקונקרטי אותו לא אגלה- מי אומר למי ״בואי הביתה״ יש כאן אמירה של חסד. כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למישהו שבשעת משבר יגיד לנו ״בואי הביתה״
