״הסיפור של הילדה האבודה״ הוא הכרך הרביעי והאחרון בסדרת ״החברה הגאונה״ של אלנה פרנטה.
לפני שאתייחס אליו אני פונה לאלה מכם אשר לא צלחו את הכרך הראשון ולכן לא המשיכו הלאה.
אני לחלוטין מבינה אתכם. גם אני קראתי אותו בפעם הראשונה ונשברתי מהר מאוד.
כשהתרבו ההמלצות נתתי לו הזדמנות נוספת. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מהמתעקשים להתמודד עם ספר. הטענה שלי היא שיש כל כך הרבה ספרים טובים, שגם אם נקרא כל יום ספר ונחיה עד מאה ועשרים לא נספיק הכל, ולכן אם לא לא הולך אז לא.
אלא שהפעם התעקשתי. זה אפילו עיצבן אותי. לא הבנתי איך כל כך הרבה אנשים שאת טעמם הספרותי אני מוקירה מהללים אותו. אלה לא היו אנשים שיכולתי לומר לעצמי טוב נו, הטעם שלו… וכו׳
חזרתי לעמוד 50 בערך שם עזבתי אותו וניסיתי שוב.
שאלוהים יעזור לי, כך אמרתי, מה קורה פה? מי כל הדמויות האלה ולמה לא קורה כלום?
כאן נכנסו לתמונה שתי חברות.
האחת שכמוני לא הבינה על מה המהומה בספר הראשון, אבל בכל זאת עברה לשני ודיווחה לי בזמן אמת: וואו! את חייבת.
והשניה שליוותה אותי כמדריכת תיירים בכרך הראשון כשחזרתי לחלק שכבר קראתי וזנחתי, ולמעשה נתנה לי מעין מקפצה משולבת בקריאות עידוד מהספסל.
כל הזמן הזה אמרתי לעצמי ״חסר להן שלא אהנה בהמשך״
בערך בשליש האחרון של הכרך הראשון זה קרה. התחלתי להנות.
כשהגעתי למילה האחרונה מיד עברתי לאפליקציה והורדתי לעצמי את הכרך השני. עד כדי כך התאהבתי.
לכן, גם אם התייאשתם ממנו בהתחלה, המלצה שלי- אל תוותרו, קראו אפילו ברפרוף את הראשון. מבטיחה לכם שזה ישתלם לכם בשלושת הספרים הבאים.
מעט על עלילת הסדרה ללא ספוילר
ממש בקצרה שכן במקרה הזה באמת גוגל יכול לעזור יותר ממני:)
לילה ולנה הן חברות מגיל שש. שישים שנה מאוחר יותר לילה נעלמת ולנה שהפכה בינתיים לסופרת כותבת את הסיפור שלהן בתקוה שהדבר יגרום ללילה לצוץ.
כך מתחיל הכרך הראשון.
ארבעת הכרכים מספרים למעשה את סיפורן וסיפור כל הדמויות המעורבות בחייהן במשך שישה עשורים.
כשמגיעים לסוף הספר הרביעי מבינים שגם אם הספרים יצאו לאור בהפרשי זמן, הרי לפחות בראשה של פרנטה היו הדברים ברורים ומהודקים מהרגע הראשון.
כל מה שכתוב בספר הראשון מוביל לסופו של האחרון ובכל זאת היא מצליחה להפתיע עם סוף, אשר בלי ספוילר אוכל רק לומר שבעיני הוא חכם ביותר.
אז מי היא החברה הגאונה? לילה או לנה?
התשובה לכך מתחלפת כל הזמן כמו בנדנדה. כמו גם התשובה לשאלה, מי היא הטובה ומי הרעה?
ובכלל מערכת היחסים הסימביוטית בין השתיים היא מרתקת, מעוררת מחשבות על חברויות בכלל. מה מניע אותנו לבחור בחברה מסוימת?
נכון, המקרה של השתיים האלה קיצוני עד טירוף, אבל הקיצוני הלא תמיד מלמד אותנו גם על הרגיל שבתוכנו.
השתיים האלה קצת כמו ין ינג, אלא שלפעמים ין הוא ינג ולהיפך.
הן אוהבות ושונאות בו זמנית.
הן טובות ברמה שרק חברות יכולות להיות טובות זו לזו והרסניות באותה מידה.
והגאונה האמיתית היא אלנה פרנטה.
בניגוד לחלק מהאנשים, באמת לא מעניין אותי לחשוף את זהותה (ושמא זהותו?) של מי שמסתתר/ת מאחורי השם אלנה פרנטה.
מצידי יכולים קרוא לה יוכבד רק שתמשיך לכתוב!
מה שאכתוב כעת מתייחס לא רק לכרכי ״החברה הגאונה״ אלא גם לספרים האחרים של פרנטה( קישור לסקירות עליהם בתחתית פוסט זה)
חמישה דברים שלמדתי מאלנה פרנטה
1. כתבי כאילו אף אחד לא מכיר ולא יכיר אותך לעולם.
2.הקלידי בעזרת הקרביים שלך. והכוונה כמובן לקרביים הנפשיים ולא לתיאורים פלסטיים כמו של הרלן קובן חלילה.
3. השתמשי בדם ליבך בתור דיו. כתבי על מה שכואב בשכבות הכי עמוקות.
4. לכיעור יש מקום ועוצמה לא פחות מאשר ליופי. זה כוחה של אומנות.
5. אל תפחדי לכתוב על מה שכולם כבר כתבו. אם מתמצתים את עלילות ספריה של פרנטה אפשר לחשוב שמדובר בעוד אחד מאלפי רומנים שכבר נכתבו, אז מה? רק אלנה פרנטה כותבת כמו פרנטה וזו גדולתה. לכן בכלל לא משנה על מה תכתבי, רק איך ולמה. ה״למה״ הוא שיביא את ה״איך״.
פרנטה, בהיותה כותבת בשם בדוי משחררת את עצמה מהאגו, היא לא כותבת כדי למצוא חן.
היא כותבת כי היא חייבת, כי זה נובע מתוכה, מתפרץ כמו הווזוב, רועד כמו האדמה של נאפולי.
לקריאה על ספרים אחרים של אלנה פרנטה לחצו כאן
