״השעה היפה״ הוא ספר שיריה החמישי של טלי וייס.(הוצאת ״עמדה״)
לפני שאתייחס לתוכן אני מוכרחה לציין את העיצוב היפהפה שלו, עליו אחראית לורה אקרמן.
בצילום כאן למעלה תוכלו לראות את העטיפה שלו, ואת הסימניה היפה המציצה מתוכו.
האסתטיקה הזו, שלא באה על חשבון התוכן ניכרת גם במילותיה של טלי וייס. גם כשהיא מתארת כאב או תשוקה היא לא בוטה, אלא עדינה וכמו מוכיחה שלא מוכרחים לצעוק כדי שישמעו אותך.
הנה למשל השיר הבא:
לכי לך
לְכִי לָךְ אֶל הַמָּקוֹם הַנּוֹרָא
וּבְיָדַיִךְ פַּעֲמוֹנִים לְהָעִיר אֶת הַשֵּׁדִים.
הַכִּי בְּפַעֲמוֹנַיִךְ
עַד שֶׁהַמַּשָּׂא יִקְרֹס מִכְּתֵפַיִךְ
וְתִרְאִי אֵיךְ מִתּוֹךְ הַהֲרִיסוֹת
בְּהַתְרָסָה
צוֹמַחַת שׁוֹשַׁנָּה.
היא מעירה שדים בפעמונים, דווקא הצליל הענוג הוא זה שגורם למשא לקרוס מעל כתפיה.
לא הדוברת בשיר היא שקורסת, אלא המשא.
והשושנה, היא לא סתם צומחת מתוך ההריסות.
היא מתריסה!
השיר הזה נפלא בעיניי. מדבר איתי, ואותי.
כשקראתי אותו נזכרתי בצילום הזה שצילמתי בתל אביב
הנה השיר השני שבחרתי להביא לכם מתוך ״השעה היפה״
גאולה
יוֹם אֶחָד תִּתְעוֹרְרִי בְּאֶרֶץ זָרָה
וְלֹא תֵּדְעִי מֵאַיִן בָּאת
וְתֵלְכִי בֵּין שָׂפוֹת זָרוֹת
כְּדֵי לִמְצֹא לָךְ אַחַת מִשֶּׁלָּךְ.
בִּתְחִלָּה תִּפְגְּשִׁי אֶת הַפַּחַד נוֹבֵט
מֵהַשְּׁאֵלוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר,
אַחֲרֵיהֶן יִתְגַּלּוּ הַקְּטַנּוֹת
כִּכְתָמִים עַל הָעוֹר.
לֹא תִּהְיֶה לָךְ בְּרֵרָה
לְנַסּוֹת לְהָבִין אֶת הָאִשָּׁה הַזָּרָה
בַּמַּרְאָה
לִשְׁלֹחַ כַּפּוֹת יָדַיִם כְּמוֹ עֲנָפִים
אֶל הַשָּׁמַיִם וּלְהוֹדוֹת
עַל הַיּוֹם בּוֹ שָׁכַחְתְּ מִי הָיִית.
במקרה הזה, תרשו לי לא להוסיף אף מילה על השיר, מאחר וכל מילה שלי רק תגרע ממנו.
במחשבה שניה, משפט אחד כן אוסיף, גם השיר הזה מדבר אותי ואיתי.
בחרתי לצרף אליו שני צילומים שצילמתי. הדוגמנית היא בחורה מקסימה בשם שלי בן דויד, ילדת טבע ממש.
שם הספר ״השעה היפה״ לקוח מתוך השיר הראשון בספר, חדי העיניים שבינכם יוכלו לקרוא אותו בצילום ויבינו מדוע הזדהיתי איתו כל כך.
סופשבוע של שעות יפות ושלוות שיהיה לכולנו
