״מלח אל הים״, ספרה של רותה ספטיס, (בתרגומה של מרב זקס-פורטל, הוצאת ״עם עובד״) הוא רומן מרתק שלא הצלחתי לעזוב, למרות שלא רציתי שיסתיים לי.
אני אוהבת ספרים שגורמים לי לצלול אליהם, לשכוח מהעולם, לגלות לקראת הסוף שתיכף מסתיים ולכן לנסות להאט קצב, ולגלות שבלתי אפשרי כי אני ממש רוצה להמשיך ולקרוא אותו.
״מלח אל הים״ הוא ספר כזה בדיוק. קראתי את 380 העמודים שלו בפחות מיומיים, ובין קריאה לקריאה מצאתי את עצמי נזכרת בדמויות.
מעט על העלילה של ״מלח אל הים״ ללא ספוילר
בחורף 1945, בשלהי מלחמת העולם השניה מצטלבות דרכיהן של ארבע דמויות צעירות.
יואנה, אחות שמשפחתה מליטא וחזרה לגרמניה, מטפלת בפצועים ומתמודדת עם מצפונה המייסר אותה על אירוע בעבר הקרוב.
אמיליה, נערה פולניה בת חמש עשרה, נמלטת מעברה ומתוצאות ארוע טרגי.
פלוריאן, אמן גרמני צעיר, מבריח חבילה מסתורית.
אלפרד, חייל נאצי צעיר, כמעט נער, בעל מבנה נפשי רעוע שהופך אותו לאכזרי במיוחד.
שלושת הראשונים נפגשים בבריחתם אל המזח, הם בדרכם אל האונייה שאמורה להביא אותם יחד עם אלפי פליטים אל חוף מבטחים. (אירוע הסטורי שאכן התרחש)
האם יצליחו? ומה יקרה במפגש שלהם עם אלפרד?
על כך תקראו בספר.
״מלח אל הים״ הוא רומן פוליפוני, מסופר בארבעה קולות.
מאחר וכל פרק הוא קצר במיוחד, קצב ההתרחשות מהיר וסוחף לקרוא עוד ועוד.
זה לא ״עוד ספר על מלחמת העולם״
ראשית מפני שהוא מספר על אירוע הסטורי שלמרות משמעותו הדרמטית(לא ארחיב מחשש ספוילר) לא רבים יודעים עליו.
שנית, מפני שהוא מראה בדרכו נפגעי מלחמה מהסוג שאנחנו פחות רגילים לקרוא עליהם.
הפולנים למשל מתוארים לרוב או כאכזריים שרדפו את היהודים, או לחילופין, כחסידי אומות העולם. כאן מתוארים הפולנים שסבלו בעצמם והיו קורבנות המלחמה האיומה.
הכתיבה של רותה ספטיס קולחת וחמה וגורמת להתאהב בדמויות.
״מלח אל הים״ הוא ספר על המלחמה, אבל יותר מכך הוא ספר על בני אדם, על נצחון החיים, האנושיות והאהבה.
״ובאמצע כל זה החיים יורקים למוות ישר בעין.״
״בדיוק כשנדמה לך שהמלחמה הזאת לקחה ממך את כל מה שאהבת, אתה פוגש מישהו ומגלה שאיכשהו יש לך עוד מה לתת.״
אהבתי גם את האבחנות על בני אדם ששותלת רותה ספטיס בכתיבתה:
״הוא לא היה סתם אידיוט חסר ניסיון. הוא היה אידיוט בעל צורך נואש להרגיש חשוב.״
״הוא היה מסוג האנשים שמסתכלים על תמונה התלויה על הקיר, אך לא מתפעלים ממנה, אלא מהשתקפותם בזכוכית.״
לסיום אני רוצה לצטט את רותה ספטיס מתוך ״דבר המחברת״
״ההיסטוריה מפרידה בינינו, אך הקריאה מאפשרת לנו להתאחד דרך סיפור, מחקר וזיכרון. הספרים מחברים בינינו והופכים אותנו לקהילת קוראים גלובלית, וחשוב מכך, לקהילה אנושית גלובלית השואפת ללמוד מלקחי העבר.״
