הבית לאוהבי המילה הכתובה

״על שפת הים בקצה העולם״ ספרה של סולוויג אגרז

״על שפת הים בקצה העולם״
״על שפת הים בקצה העולם״ ספרה של סולוויג אגרז

״על שפת הים בקצה העולם״, אולי נשמע כמו שם של חופשה אולטימטיבית פסטורלית, אבל כמה שזה רחוק מהמציאות.

״על שפת הים בקצה העולם״ הוא אחד הספרים המיוחדים וחזקים שקראתי מזה זמן רב, והוא רחוק מלהיות פסטורלי או אפילו נעים.

הוא מכאיב, פצוע ופוצע, ועם זאת מלא חמלה ואהבה, וקצת תקוה.

בהיותו ספר איסלנדי, הטבע והאיפוק מאפיינים אותו, גם בעת סערות.

מעט על העלילה של ״על שפת הים בקצה העולם״ ללא ספוילר:

שרלוטה, ציירת גרמניה היתה נשואה למקס, צייר גרמני יהודי. לשניים בת בשם לנה.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השניה,  שהותירה חורבן בכל, גם במשפחתה של שרלוטה, היא נענית למודעה המזמינה לאיסלנד, נשים חזקות ובריאות שיכולות לעבוד כחוואיות.

היא מגיעה לאיסלנד, נישאת לאיכר שתקן, וחיה איתו ועם אמו הקשישה.

לשניים נולדים שני בנים.

כל השנים האלה חיה שרלוטה עם משפחתה החדשה ועם צללי וטראומות משפחתה הקודמת.

מעבר לכך לא ארחיב מחשש ספוילר.

זהו הספר האיסלנדי השלישי שאני קוראת, ואפשר גם להגיד בבטחון שאני אוהבת את הספרות הזו.

יש בה איפוק רב, ענווה אפילו.

יש התמודדות של האדם מול הטבע. ב ״על שפת הים בקצה העולם״ הטבע הוא גם חלק גדול מהריפוי.

חמותה החדשה של שרלוטה מכירה היטב כל צמח באי ויודעת להפיק ממנו שיקוי ותרופות.

הריפוי שבטבע נובע לא רק מהצמחים. החיים במקום הזה, ההבנה של המחזוריות והגלים, עוצמת החיים וקבלת המוות, כל אלה הם חלק מהעניין.

בואו נתייחס רגע למילה הזו, ריפוי.

מה זה בכלל? האם זה אומר שהפצעים לא כואבים יותר?  אולי כואבים בתדירות ועוצמה אחרת?

אולי הם עדיין כואבים באותה המידה, אבל מתאפשרת גם צמיחה של עור חדש?

ואולי די בכך שהם אינם שותתי דם?

אין תשובה לשאלה הזו, עצם השאלה היא העניין בספר לדעתי.

גם האמנות היא כוח ריפוי בספר.

״היא למדה כי צייר אינו סופג את הכאב ישירות אלא מפרק אותו לחלקים, משלב אותו בהדרגה בנפשו, לעיתים קרובות מערבב אותו בכאביו שלו, ואז מחזיר אותו- בצבעי שמן- אחרי שהמיר את צורתו.״

זה אחד ההסברים היפים שקראתי על כוחה של האמנות בעיבוד כאב.

הכתיבה של סולוויג אגרז אמנם מאופקת, אבל היא לא חוסכת בתיאורים ודימויים מדוייקים ומעוררי מחשבה.

דווקא בזכות האיפוק שלה היא מצליחה להעביר את אחת התמות המרכזיות בספר- ההנכחה של האין.

מי שאיננו יותר, נוכח במלוא עוצמתו.

בשלבים מסויימים האובדן תופס מקום גדול יותר מהאהבה.

בשלבים אחרים הוא חי לצדה, נוכח לא פחות ממנה.

אני עדיין מהרהרת בסיומו של הספר, לא בטוחה שאהבתי, לא בטוחה אפילו שהבנתי.

אני כן בטוחה שזה אחד הספרים הטובים שקראתי.

לקריאה על שני ספרים איסלנדיים נוספים לחצו כאן וכאן

פוסטים באותו נושא

מעוניינים להישאר מעודכנים ?

הירשמו לניוזלטר שלי:

וקבלו מידע על מאמרים ועדכונים חדשים