אדל, ספרה של יוכי ברנדס, הפתיע אותי כל כך, עד שאני נזקקת לדימוי מעולם הג'ודו-
הוא ביצע בי איפון. חטף, ריתק אותי(תרתי משמע) ולא הניח לי, עד למילה האחרונה ממש.
בניגוד למה שקורה בג'ודו, אין כאן באמת הפסד, נהפוך הוא.
הסקירה הזו מוקדשת קודם כל לאותה חברה ששאלה אם קראתי, כשאמרתי לה "עזבתי אחרי שני עמודים. לא צלחתי" סיפרה לי שכך קרה גם לה, ובכל זאת החליטה לתת הזדמנות, "ברגע שסיימתי את ההקדמה, נשאבתי"
מאחר ואני סומכת עליה, חזרתי אל אדל.
סבלתי כל ההקדמה, לא הבנתי כלום, ואז-זה קרה!
אז ראשית, תודה לך, יקרה ששיכנעת אותי.
שנית, אם גם לכם קרה/יקרה כך – זכרו להתמיד מעבר להקדמה(בסוד אגלה, אפשר גם לרפרף ולחזור אליה בסוף)- זה ישתלם.
ושלישית, ואולי החשוב מכל- זו מטפורה לחיים, לפעמים דווקא הדברים שלא שבו אותי מההתחלה יוכיחו את עצמם, לפעמים מה שרחוק מאוד מעולמי יהפנט אותי אליו. גם זה כוחה של אמנות.
מעט על העלילה של אדל ללא ספוילר:
הרומן של יוכי ברנדס( הוצאת כנרת, עריכת יגאל שוורץ) מגולל את סיפור חייו של הבעל שם טוב, דרך עינייה של בתו, אדל.
אישיותם הסוערת של השניים, כמו גם הדרך בה התפתחה ונפוצה תורת החסידות הייחודית לו מתגלה לנו דרך הרומן המשפחתי הזה.
איך יכול להיות שסיפור שעולמות התוכן שלו רחוקים כל כך משלי, מהפנט אותי אליו?
נדמה לי שיוכי ברנדס מוכיחה פה ששני תנאים הכרחיים ומספיקים כדי ליצור סיפור סוחף, כזה שלא ארצה לעזוב אותו:
דמויות אהיבות ורב מימדיות, ועלילה מסקרנת.
התנאי הראשון חשוב בעיניי מהשני, ויתרה מכך- הסקרנות לגבי העלילה נובעת מתוך אכפתיות כלפי הדמות ורצון לדעת מה היא תעשה עכשיו.
זה בדיוק סוד הקסם של אדל.
כך הצליחה ברנדס לגרום לדמויות שרחוקות כל כך מעולמי מכל בחינה אפשרית להיות קרובות כל כך לליבי.
אחד המשפטים הראשונים שקראתי הוא:
"אבי ואחי שולטים בחיי. לא בליבי״
המשפט הזה מחק בן רגע מרחק של מאות שנים, מחק גבולות של חילוני לעומת דתי, כל מה שנותר הוא הבחירה הזו של הלב, ודמעות.
משפט נוסף ששרט לי את הלב דווקא בשל הדיוק והרלוונטיות שבו:
״הבגרות קופצת עלינו ברגע שאנחנו מבינים שאף אחד לא יוכל להגן עלינו מפני הכאב."
כן, כביכול זה סיפור על הבעל שם טוב, על חסידים ומתנגדים, על זרמים שונים ביהדות, על משיחי שקר, דתות שונות, פוגרומים ואנטישמיות.
כל אלה הם רק המסגרת.
למעשה, זהו סיפור על חיפוש ייעוד ומשמעות והכאב הנלווה לחיפוש הזה. על צורך במנהיגות ובאמונה.
על ילדה שמעריצה את אבא שלה, על הטרגדיה של ילדים הוריים.
על מקומן של נשים.
על דתות שמפרידות ואהבה ואמונה שמאחדות.
היו קטעים שלמים שלא הבנתי. מושגים ומונחים שבהם לעיתים גם גוגל לא עזר, לעיתים יש ריבוי פרטים, לא תמיד זכרתי מי הוא מי, וזה בכלל לא פגם לי בחוויית הקריאה.
כמו לצפות בסרט זר שחלקים ממנו לא מתורגמים.
כמו ילד שמקשיב לאגדות של המבוגרים מסביב למדורה, לא מבין חלקים, ועדיין מהופנט.
והסיבה לכל זה היא שיש כאן אמת גדולה, האמת האנושית. האמת הזו שגרמה לי לסמן לעצמי עוד ועוד ציטוטים.
הנה כמה לדוגמה:
״ אנשים שמסירים מפניהם מסכות מעוררים את חיבתי.״
״ חיינו אינם המציאות לאשורה, כי אם הסיפורים שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו."
״רק אנשים גדולים יכולים להכיר בגדולתם של אחרים״
״דמעות שאינן זולגות עלולות להרעיל את הלב״
ואלה רק חלק קטן מהמשפטים שדיברו אתי ואותי.
מבלי לעשות ספוילר אכתוב רק שהפרק הממש אחרון שבו מתברר מי כותבת ולמה, הבהיר לי עוד יותר למה זה רק כביכול ספר על הבעל שם טוב ובתו אדל.
זה סיפור על אמונה אמיתית, בעצמנו ובמשהו גדול מאיתנו, אמונה שאין בינה ובין דקדוקי דת שום קשר.
ונדמה לי שיותר מהכל זה סיפור שמזכיר לנו איך לשמוע את הניגון הפנימי בתוכנו, ולהישאר נאמנים לו.
עוד נקודה שחשוב לי להבהיר- יוכי ברנדס לא כתבה ספר רוחניקי(אמרתי לא פעם שיש הבדל בין רוחני לרוחניקי) ושטחי, היא מראה את הספקנות וההתנגדויות, דווקא אצל הבעש"ט עצמו והדמויות הקרובות אליו ביותר.
אחד הסימנים לכך שזהו ספר מעולה, היא העובדה שבכל פעם שערכתי סקירה זו נזכרתי בעוד ועוד דברים, עוד רבדים התגלו לי ואני בטוחה שלא על הכל כתבתי כאן.
והנה כמה שלא ציינתי, וחני דינור, המלחינה והזמרת שזכיתי ליצור איתה יחד את השיר ״מדרגות״
כתבה כשסיימה לקרוא את הספר
גמעתי בשקיקה את ״אדל״ ואת הדפים האחרונים קראתי במשורה,
כל ערב כמה אחדים– שרק לא יגמר – שאדע שלפני שעוצמת עיניי כל לילה אוכל עוד –
להסתקרן, לכאוב, לנשום לרווחה, להשרף באש הלהבה של אדל, להתאהב בבעש״ט ולהבין שכך בדיוק צריכה להיחוות אמונה –
לא – קפדנית, זעפנית, חמורת סבר, גאוותנית, מצליפה, מייסרת, מעוררת רגשות אשם…
אלא – חומלת, מחבקת, שמחה, פשוטה, טהורה, פוקחת עין ומרחיבת לב.
הובלת אותי בשבילים שלא הכרתי,
נקבת בשמות עיירות ואנשים שמעולם לא שמעתי.. ובכל זאת הצלחתי להלך בסבך, להתפעל, להתרגש, לחייך, להתעצב, לדמוע, להחסיר פעימה..
ועוד יותר להתאהב בבעש״ט , ברעייתו מעוררת ההשראה, בחברו הגוי המתוק והנאמן
וכמובן באדל הפקחית, הרגישה והאמיצה
והכי הכי, גרמת לי להתאהב בך.
בתבונתך, ביכולת הסיפורית הנדירה שלך.
את עצמך , יוכי יקרה, נצר לאותו בעש״ט מופלא !
השכלת לספר מה שהיה אז וכל כך רלוונטי לימינו אלה
והנה שיר שחני הלחינה ומבצעת בעקבות אדל
