"אמא של הים", ספרה של דונטלה די פייטרנטוניו השאיר אותי קצת מבולבלת.
אני אוהבת מאוד ים, אני אוהבת מאוד ספרות איטלקית, "אמא של הים" הוא ספר מומלץ מבחינתי ובכל זאת משהו שם השאיר אותי בתחושה של חסר.
אולי ציפיתי יותר מדי לפתרון התעלומה , אולי פשוט רציתי שיקרה עוד משהו אחרי הפתרון. היתה לי תחושה כשהוא הסתיים של "זהו? ככה נגמר? אז בשביל מה היה כל זה??
ובכל זאת, נהניתי ממנו אם כי בקריאה איטית, ואני כן ממליצה עליו, רק התאימו את הציפיות שלכם.
זוהי ספרות שלא ממש קורה בה משהו.
זוהי ספרות מקודת מבט של המספרת בהווה המתבוננת אל עברה וזהו. אין ריפוי של העבר או משהו שקורה.
נדמה לי שזה הזמן לעבור אל:
מעט על העלילה של "אמא של הים" ללא ספוילר:
כשהייתה גיבורת הסיפור בת שלוש עשרה החזירו אותה הוריה המאמצים, אל הוריה הביולוגיים שמסרו אותה בינקותה.
למה?
איש לא טורח להסביר לה.
היא עוברת בבת אחת וללא שום הסבר או הכנה מחיים נוחים של שפע אל חיי עוני במשפחתה הביולוגית.
פרט לאחותה שצעירה ממנה בשלוש שנים איש לא שש לקבלה.
עם האחות, אדריאנה נוצר מיד קשר חם ומגונן דו כיווני. זהו הקשר החם הכמעט יחיד שנוצר.
כולם מכנים אותה "המוחזרת" ולועגים לה.
המורה שלה מגלה את הפוטנציאל שלה ותומכת בה.
בתוך כל אלה היא מתמודדת גם עם טרגדיה משפחתית שפוקדת אותם.
לאורך כל הספר היא תוהה מדוע החזירו אותה. מה עשתה רע אם בכלל?
"אמא של הים" נקרא כך מפני שהגיבורה מכנה כך את זו שגידלה אותה לעומת "האם", כך היא מכנה את מי שילדה אותה.
"חזרתי ואמרתי את המילה אמא מאה פעם, עד שהיא איבדה כל משמעות והפכה רק לתנועה של השפתיים. נותרתי יתומה משתי אימהות חיות. אחת מסרה אותי כשחלב עדיין על שפתיי, ואחת החזירה אותי בגיל שלוש עשרה. הייתי בת להורות כוזבות ודוממות, רחוקות."
זו למעשה ליבת הבעיה שלה איתה היא מתמודדת כנערה ומתבוננת על הבעיה הזו כיום כשהיא כבת שלושים.
הסיפור נוגע ללב ומעורר עצבות ורצון לדעת מה גרם למי שגידלו כהורים אוהבים לנטוש אותה, כמו גם השאלה מה גרם זאת להוריה הביולוגיים. אם כי במקרה הזה התשובה מעט ברורה יותר.
כשהתגלתה לי סוף סוף הסיבה היא עוררה בי כעס. לא חושבת שיש סיבה טובה לנטוש ילד, אבל בוודאי לא הסיבה שמתבררת.
ובכל זאת על אף התחושה שלי שמשהו חסר והכעס בסוף "אמא של הים" הוא ספר שכתוב היטב בעיניי.
יתרונות נוספים שלו הם האיטלקיות המובהקת והתרגום הקולח של יערית טאובר.
