אילו יכולתי הייתי מסכמת את חווית הקריאה שלי בספרה החדש של אורה אחימאיר, ״אררטים״ במילה אחת:WOW
מאחר ואני מניחה שחלקכם לפחות רוצה לדעת קצת יותר, הנה הפירוט:
זהו סיפורה של לונה, חוקרת שואה ששורשי משפחתה נמצאים בחלב אשר בסוריה. במסגרת כינוס אקדמי היא נחשפת למידע ראשוני אשר מעיר בתוכה זכרונות רדומים, ומוביל אותה לשיחה עם אמה הקשישה, וכך מתגלה לה שסבה וסבתה הצליחו להציל נערה ארמנית בימי רצח העם הארמני, אך קודם לכן הספיקה לעבור כל כך הרבה מעשים נפשעים וסבל שנצרבו בגופה וצילקו את נפשה.
במקביל לסיפור המשפחתי חוברת לונה לחוקר אמריקאי נודע אשר שורשיו ארמניים, ויחד הם חוקרים את הזוועות אשר נעשו בנשים ארמניות במלחמת העולם הראשונה, ובנשים יהודיות בשואה, ומכאן מבקשים השניים לגרום לעולם להתעורר להכיר באונס ככלי להשמדת עם, גם הם עצמם מתקשים להאמין שיצליחו למנוע הישנות של מעשים כאלה אך מקווים לפחות לעורר מודעות, ורדיפה אחרי הפושעים ובכך לצמצמם ככל הניתן את הזוועות.
מטבע הדברים יש בספר פרטים היסטוריים לא מעטים, אלא שבניגוד לשיעורי היסטוריה ונתונים יבשים, מציגה אורה אחימאיר היסטוריה עם נשמה. ממש כמו גיבורת הספר שמבקשת להציג מחקר מדעי מסוג חדש, כזה שמשתמש לצד הטבלאות ונתונים בתצלומים, ספרות וכל מה שפועל על הרגש.
הנושא המקורי( אני לפחות לא מכירה ספר נוסף שעוסק ברצח עם ארמני ובמערכת היחסים בין היהודים לארמנים) הוא רק רובד אחד בספר.
כמו תמונות קליידוסקופ מתחלפות ומתמזגות, ההיסטוריה של העם הארמני ושל העם היהודי, תקווה מול פחד, גבורה מול אכזריות, שנאה מול חמלה.
כמה אכזריות יש במין האנושי וכמה יופי ונדיבות הלב.
״אררטים״ הוא הסיפור על כל אלה וגם על מורכבותם של החיים בארץ הזו, שעם כל אתגריה הרבים היא היחידה שיש לנו
״אררטים״ הוא גם סיפורה של אישה, לונה, שהיא בת ורעיה, אמא וסבתא, ולעיתים שוכחת שלפני כל אלה היא בת אנוש, שגם לחלומות ותשוקות שלה יש מקום.
זהו גם סיפור על היכולת לבחור, גם מול מציאות בלתי נסבלת יש בחירה, כך למשל נועם, בנה של לונה, הוא משותק מהצוואר ומטה, ועם זאת מצליח לנהל חיים מלאים ולרתום אחריו אנשים לעשייה למען הכלל. יחד עם זאת דווקא מול בנותיו הקטנות הוא מגלה קשיים גדולים. מורכבות, כבר אמרנו?
יחד עם כל הכאב שמביא איתו הספר יש בו גם משב של תקווה, ואופטימיות זהירה.
עוד נקודה ראויה לציון – עבודת העריכה עליה אחראית מיכל חירותי( שערכה בין השאר גם את ״מלכת היופי של ירושלים״ ו״כל הג׳אז הזה״, גם הם ספרים נפלאים) היא בעיניי אמנות בפני עצמה, והתוצאה היא ספר מהודק היטב, מרובה רבדים ועם זאת נקרא כיצירה אחת סוחפת ואמינה.
אני בטוחה שאחזור לקרוא אותו יותר מפעם אחת.