לפעמים אני מוצאת את עצמי קוראת כמה ספרים במקביל, זה לא המצב הרצוי עבורי, שכן אני אוהבת להתמסר לספרים ,ולא לדלג ביניהם, כפרפר בין פרחים.
יחד עם זאת כאשר מדובר בסוגות שונות(למשל פרוזה ושירה, רומן ועיון) זה אפשרי .
בכל פעם שאני נתקלת בספר שמכיל סיפורים קצרים או נובלות אני מתכננת לקרוא אותו במקביל לספרים אחרים.
" הנה ההזדמנות שלך" אני אומרת לעצמי. "בין נובלה אחת לשנייה תוכלי לקרוא ספר אחר."
זה בדיוק מה שתכננתי כשקיבלתי את "האצבעות על הגבעה" שכתב איתן דרור פריאר.
הספר שיצא בהוצאת עם עובד מקבץ לתוכו שלוש נובלות.
אלא שלאחר שנשאבתי לתוך הנובלה הראשונה והופתעתי לגלות שהיא הסתיימה, לא יכולתי להניח לספר וכך קרה שסיימתי את הספר כולו בשעתיים נטו.
הקריאה הרציפה בו הקלה עלי לשים לב לחוט המקשר העובר בין שלוש הנובלות. שלושתן עוסקות בנושאים כביכול מוכרים- זוגיות, זיקנה, הורים וילדים, אלא שבכל אחת מהן ישנו טוויסט בסיפור, שהופך אותו לייחודי וזכיר.
הספר ישראלי לחלוטין, ויחד עם זאת אני בהחלט יכולה לראות אותו בעיני רוחי מתורגם לשפות זרות ונקרא ברחבי העולם כי הוא נוגע במכנה המשותף האוניברסלי- החיים, ההפתעות הלא נעימות שהם מזמנים, הבחירה של אנשים שונים להתמודד עם אותן הפתעות בדרכים שונות לחלוטין והדרך בה הבחירה הזו מייצרת מציאות שונה.
הסיפורים קולחים ולעיתים אפילו מהפנטים. בכל אחד משלושתם הופתעתי כשהגיעו אל סופם, רציתי עוד ויחד עם זאת הרגשתי שכל נגיעה נוספת של הסופר בנובלה תקלקל.
איתן דרור פריאר סומך על הקוראים שלו שירגישו את העצב, הוא לא מרגיש צורך ללחוץ בכוח את בלוטת הדמעות של הקורא.
העצב מובא בצורה נקייה, סטרילית וכמעט נונשלנטית, ודווקא בגלל זה הוא דוקר יותר.
אני לא אקלקל לכם עם ספוילר, רק אספר שבנובלה השלישית ,באחד המקומות נשימתי ממש נעצרה כשהבנתי שקרה משהו נורא והוא סופר כמעט בדרך אגב.
כדי להקל מעט על העצב, הוא מאוורר עם נגיעות של הומור.
אחת התובנות שעולה מהנובלה הראשונה והשלישית היא שהזיכרונות שלנו הם למעשה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על סמך מה שיכולנו להבין בגיל צעיר. מה שחווינו בעיניים של ילד הוא לא בהכרח המציאות, ובכלל- מהי מציאות?
