הפעם הקודמת בה קראתי משפט משובש כשם של ספר הייתה כשקראתי את ספרו הנהדר של דויד גרוסמן "איתי החיים משחק הרבה"
"הכול יש לאף אחד" ספרה של ענבל שלומי יצא בהוצאת שתים ובעריכת מירי רוזובסקי.
שתי העובדות האלה יחד יצרו בי מוטיבציה גבוהה לקרוא אותו. (גילוי נאות- גם הספר השלישי שלי עתיד לצאת בקרוב באותה הוצאה ובעריכת מירי רוזובסקי)
מכאן והלאה המשכתי לקרוא בזכות הכתיבה של ענבל שלומי.
מעט על העלילה של "הכול יש לאף אחד"
שלוש נשים, אם ושתי בנותיה סוחבות איתן טראומה קשה כל החיים. שלושתן משתמשות בכתיבה לצרכים שונים. האם מסכמת את אירועי חייה. הבנות מנסות להבין, לעבד ולהתמודד עם הפצעים דרך הכתיבה.
הסיפור מסופר דרך הטקסטים שהן כותבות וכך נוצר סיפור בשלושה קולות המשלימים זה את זה.
האם, מינה היא ניצולת שואה פסיכוטית, הנכנסת ויוצאת מאשפוזים מאז שהבנות זוכרות את עצמן
מיכל, הבת הבכורה כותבת יומן חלומות.
נחמה היא הבת הצעירה. היא הגיחה לעולם כשהיא מאגרפת בידה עוברית מצומקת שהייתה אמורה להיות אחותה התאומה. אמה נתנה לה את שמה מאחר והיוותה חצי נחמה.
נחמה גדלה עם הידיעה האיומה הזו ומכיתה ב' ועד ההווה היא כותבת מכתבים לתאומתה המתה, מדמיינת את הערותיה של האחות וחותמת עליהם במילים: "חצי שלך, חצי נחמה."
על הכתיבה של ענבל שלומי
"הכול יש לאף אחד" הוא סיפור קשה ובכל זאת נקרא בשטף בזכות הכתיבה של ענבל שלומי.
היא מצליחה להיכנס לתודעה של שלוש נשים שונות אשר אף אחת מהן לא בריאה לגמרי בנפשה. אחת מהן היא פסיכוטית ממש.
כמה קשה לכתוב מתוך תודעה של אישה אשר מצבה הנפשי לא מאפשר קוהרנטיות או הגיון ועדיין לשמור על בהירות וזרימה בכתיבה. כמה קשה לעשות זאת מבלי להגחיך את דמותה.
ענבל שלומי היא פסיכיאטרית. עובדה זו ללא ספק תרמה רבות לספר, אבל לא פחות חשוב הוא כשרון הכתיבה של ענבל שלומי.
לכל אחת מהנשים יש קול ייחודי ומובהק. הספר אמנם נוגע עמוק בפצעים קשים, אבל הוא גם מאוורר בזכות הציניות של כל אחת משלושתן, ובזכות התגלויות של אהבה שמופיעות בדיוק ברגע שהקורא חייב נשימה.
הספר הזה הוא מונולוג משולש שעוסק בטראומה והשפעתה על הדורות הבאים. זהו סיפור על ילדות בצל פסיכוזה. על אמא שהיא גם הורסת ופוגעת וגם אוהבת את הבנות שלה. על הדרכים השונות בהן אותה טראומה מעצבת בצורות שונות את בנות הדור הבא.
"הכול יש לאף אחד" כתוב מצוין, וכנראה שזו הסיבה לכך שנשארתי מהורהרת ושקטה כחצי שעה לאחר שסיימתי לקרוא אותו.
