בצירוף מקרים מוזר( או שלא) קראתי מייד עם שובי מברלין שני ספרים שעלילתם מתרחשת בברלין.
הראשון ״ילדי השטאזי״ נכתב על ידי דייוויד יאנג הבריטי, וכל הוויתו מעבירה את התחושה הקשה של חיים במזרח ברלין, לפני נפילת החומה ב1989, חיים בהם לא ניתן לסמוך על אף אדם, בהם האדם הכי קרוב אליך עלול להיות זה שמסכן את חייך ואת החירות שלך. העלילה שלו לא יכולה להתרחש באף מקום גאוגרפי אחר, את חלק מנקודות הציון בספר ראיתי במו עיניי בחופשתי האחרונה בברלין.
לעומת זאת דווקא הספר השני ״המשקיע האמריקאי״ שנכתב על ידי הסופר הגרמני, יאן פטר ברמר, יכול היה להיכתב כמעט בכל מקום בעולם, ולא רק משום שאינו מציין מיקומים ספציפיים, או מאפיינים תרבותיים.
למעשה, לולא צויין על הכריכה האחורית של הספר איזכור לכך שהעלילה עוסקת בסופר ברלינאי לא הייתי יודעת זאת.
לפני שנמשיך הנה מעט על העלילה ללא ספוילר:
כאמור מדובר בסופר ברלינאי, נשוי ואב לשניים שחווה מחסום כתיבה. הוא מתיישב בפעם המי יודע כמה מול הדף הלבן ומחפש את המשפט שיפתח את ספרו החדש.
במקביל נודע לו כי משקיע אמריקאי, רכש את הבניין בו מתגוררים הסופר ומשפחתו ועתיד הבניין לא ברור.
הוא מחליט לכתוב למשקיע מכתב ומתקשה למצוא את המילים. את השאר תוכלו לקרוא בספר.
למעשה העלילה כולה מתרחשת בראשו של הסופר. כשהוא מתחבט מול הדף הלבן של ספרו שעוד לא נכתב או מול מחשבותיו לגבי המכתב למשקיע, הוא רב עם כל אחת מהדמויות, ולמעשה הוא רב עם עצמו.
הוא מדמיין מה אשתו תגיד אם יגיד לה מה דעתו על המשקיעֿ כועס על על כך ועונה לה בהתאם וכך ממשיכה השיחה בראשו להתפתח לריב שהיא, האישה, אפילו לא יודעת על קיומו, וזו רק דוגמא אחת.
לא במקרה אין לאף אחת מהדמויות בסיפור שם.
בכריכה האחורית נכתב שהספר הוא: ״ זרם מתמשך של תמונות ומצבים מצחיקים עד דמעות- טרדות היומיום, פנטזיות והרהורים פילוסופיים משולבים בתיאורים חדים כתער של חרדות קיומיות מכמירות לב.״
אני לא צחקתי בכלל. מצאתי את עצמי בעיקר מרחמת על הדמויות, מזהה את החרדות והבדידות, (החבר היחיד שהיה לו בילדות הוא דמות טלויזיונית בדיונית).
יאמר לזכות יאן פטר ברמר שצריך אומץ כדי לכתוב ספר כזה, שמתרחש אך ורק בראשו של אדם אחד ועוד אדם אומלל ושקוע בעצמו כל כך.
יחד עם זאת סיימתי לקרוא את הספר ביום אחד.
עוד אציין לטובה את המתרגם, גדי גולדברג. לא קל לתרגם מגרמנית לעברית ועדיין לשמור על קצב קולח ורהיטות, כפי שהצליח גדי גולדברג.
