לכאורה מה יותר קלישאתי מהליצן העצוב או מהופעת סטנד אפ בנתניה?
ובכל זאת בספרו החדש של דויד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר״ שום דבר אינו קלישאתי.
כמו קוסם הוא מחולל מול עיני הקוראים סיפור מרתק וממש כמו הקהל בסטנד אפ של דובה'לה גם אנחנו שבויים בסיפור שהולך ומתכשף מולנו.
בעיניי זהו הספר הסוחף ביותר של דויד גרוסמן, הוא שחרזדה ואנחנו הקהל השבוי .
בניגוד לספרים אחרים שלו, את המועקה לא הרגשתי במהלך הקריאה, אלא רק בסופו.
כשהבנתי באופן מוחלט שסוף טוב לא יקרה כאן, ולעומת זאת נותרו כמה דברים בלתי פתורים. אולי קריאה נוספת או שיחה עם חברים שקראו תפתור את סימני השאלה ואולי לא.
מעט על העלילה:
סיפור המסגרת מספר על הסטנדאפיסט דובהלה ג׳י ,אשר מזמין להופעה שלו בנתניה מסיבה לא ברורה את חברו מילדות.
דרך עיני החבר שהתנתק לחלוטין מדובה'לה , והפך בבגרותו לשופט, ודרך קטעי ההופעה אנחנו נחשפים לסיפור חייו של הסטנדאפיסט.
אין כאן סיפורי זוועה גדולים, ובכל זאת אף ליצן מעולם לא היה עצוב יותר.
זהו סיפור על בחירות בלתי אפשריות
הבחירה בין נאמנות לכל אחד מההורים
הבחירה בין נאמנות לעצמך ובין נאמנות לחבר
הבחירה בין צחוק ובכי.
לפני סיום, הנה ציטוט שאהבתי במיוחד מהספר:
״עדיין היתה לי הרגשה שאני עושה טעות, אבל אולי, לשם שינוי, טעות שנכונה לי״
אלה החיים, לא שחור ולבן, לא טעות מול נכון, לפעמים יש טעויות שנכונות לנו.
נכון?
3
גילוי נאות, את הספר קיבלתי לסקירה באדיבות "הספריה החדשה" ו"מנדלי מוכר ספרים ברשת"
