"הנוסעת האחרונה" הוא ספר הפרוזה השני של המשוררת והמתרגמת המשובחת טל ניצן(הוצאת עם עובד).
כמעט חמש שנים חלפו מאז שיצא ספרה הנפלא הקודם "את כל הילדים בעולם"
זו הייתה המתנה ארוכה, ושווה כל רגע.
טל ניצן היא משוררת גם כשהיא כותבת פרוזה, וזה לא בא כלל על חשבון העלילה.
ואם כבר הזכרתי עלילה:
מעט על העלילה של "הנוסעת האחרונה" ללא ספוילר:
נינה היא בחורה צעירה שעברה ילדות של נטישה רגשית מתמשכת.
היא בעלת נטייה להרס עצמי מחד, והמון כוחות וכוח ורצון להציל את עצמה מאידך.
היא עובדת כשליחה על אופניים.
חלק מהשליחויות שהיא מבצעת נוגעות באפלולית ובסכנה.
באחת מהנסיעות שלה, בנתב"ג , פונה אליה בחורה צעירה אחרת ומבקשת את עזרתה.
ההסכמה של נינה מסבכת את שתיהן( ואת העלילה), וכן קשישה מקסימה בשם ציפור.
על אופי הספר
הספר אמנם נקרא במתח עד השורה האחרונה, אבל לדעתי לא מדובר כלל במותחן, אלא ברומן חניכה.
נינה, כמו נועם ברומן הקודם, היא דמות שנכנסה ללב שלי, וכנראה כבר לא תצא ממנו.
היא כביכול קשוחה, עוסקת בדברים שאינם לגמרי חוקיים, ובכל זאת, בדיוק כמו נועם, היא אפרוחית שמעוררת הצורך לחבק ולגונן עליה.
עם זאת, נינה היא דמות שמתחילה כחזקה ומסיימת כעוד יותר חזקה.
הסיפור של נינה, כמו גם של הצעירה שפונה לעזרתה מראה לנו באיזו קלות הופכים להיות"נוער בסיכון"
זה רומן חניכה, כי נינה היא גיבורה שמתבגרת(ומתגברת) ועוברת לאורך הרומן מסע פנימי.
על הכתיבה של טל ניצן
כאמור, גם כשהיא כותבת פרוזה, טל ניצן היא פואטית.
המשפט הכי חשוב ומרגש בספר, לטעמי הוא:
"אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש"
ואכן אצל נינה בתחילה הכול משתבש, אבל המהות שלה נשארת , והכוח שלה קיים, והיא מצילה את עצמה מהשיבוש שוב ושוב, וגם נתקלת באנשים טובים שעוזרים לה בכך.
בעיניי, המשפט שציטטתי כאן פשוט גאוני.
הוא מדויק ומדייק, ונוגע באמת הכי בסיסית.
רוצים עוד משפט יפהפה? בבקשה:
" התעייפתי מהמרדף אחרי זנב המחשבות של עצמי״
והנה עוד:
"אבל הדאגה התיישבה עליי, כבדה ותובענית, כמו ילד גדול מדי שדורש ממך שתסחבי אותו על הגב ולופת לך את הגרון."
ועוד אחד, אחרון :
"העיניים דמעו ברוח שחבטה בי בלי רחמים. תחושה מפתיעה של שייכות מילאה אותי פתאום ברגע הקפוא הזה. איך להסביר. כאילו הבדידות הקשוחה שלי מצאה את המקום שנועד לו"
האמינו לי, הייתי יכולה לצטט עוד ועוד.
טל ניצן כותבת כך שרוב הזמן הייתה בי תחושת השתאות והתפעמות.
ואם כבר בציטוטים עסקינן, במסגרת השיקום העצמי שלה נינה שואבת השראה מאתי הילסום.
היא מסתובבת בכל מקום עם "חיים כרותים," יומנה של אתי הילסום(שם לא קראתם, עשו זאת בהקדם)
ומרבה לצטט לעצמה את הילסום.
מלאכת שיבוץ הציטוטים של הילסום בעלילה, ובמחשבותיה של נינה ,נעשתה כמלאכת אמן של שיבוץ אבני חן.
על שם הספר
"הנוסעת האחרונה" מעורר את האסוציאציה של מערכת הכריזה בשדה התעופה:
"הנוסע האחרון מתבקש להגיע לשער". מבלי לספיילר אוכל לכתוב שיש קשר לעלילה.
מעבר לכך, המשפט הזה מעורר את תחושת הדחיפות, טיסה למקום אחר ברגע האחר, כך גם ההצלה העצמית של נינה.
את הכריכה היפה עיצבה דורית שרפשטיין. שימו לב לתחושת התנועה שהצילום מעורר וגם תחושה כאילו מדובר בחלום.
מעבר לכך, מבטה של הדמות נישא קדימה, וגם נינה מבינה שההצלה שלה תקרה רק אם תשחרר את העבר
ותיצור הווה ועתיד טובים.
לסיכום, טל, אני מוכנה לחכות כמה שצריך לרומן הבא שלך, כי הוכחת שההמתנה משתלמת.
