"הניצוץ שבי" הוא אחד הספרים היפים ומרגשים שראיתי.
השתמשתי בכוונה במילה ראיתי, כי עוד לפני שקראתי בו ראיתי את התצלומים המהווים מחצית ממנו, והם מהפנטים.
האמת היא שהספר סיקרן וריגש אותי עוד לפני שהגיע אלי, רק מהבנת הסיפור שמאחוריו.
כנרת גל- און היא אמו של ינון, נער בן חמש עשרה, אשר החל לצלם בגיל שבע.
ינון הוא בעל לקויות למידה, דבר אשר הקשה עליו מאוד בבית הספר, למזלו הוא זכה בשלוש מתנות:
1 אמא שמאמינה בניצוץ שבו
2 מצלמה תת מימית
3 כשרון ענק
בגיל שבע החל ינון לצלם מתחת למים. הצילום שהתחיל ככלי שעזר לו להתמודד התגלה ככשרון ענק שהביא אותו להציג בתערוכות בתל אביב ובלונדון.
אמו, כנרת גל-און תעדה את המסע המשותף שעברו השניים בספר "הניצוץ שבי".
זהו המסע למציאת הקול האישי של ינון והתיעוד שלו מזכיר לנו שבכל אחד טמון ניצוץ מיוחד, ניצוץ אשר מחכה להתגלות, להידלק באש האמונה ולהלהיט עולמות.
"הניצוץ שבי" הוא גם מסע לחיבור פנימי, כזה שאפשרי מתחת למים, מנותק מרעשי העולם, חוזר לשקט שידענו לפני בואנו לעולם, ומאפשר לידה.
לידה של רעיונות, של חדוות היצירה , של כל מה שהופך אותנו למי שאנחנו.
"הניצוץ שבי" הוא ספר שמזכיר לי כמה האמנות מרפאת, וכמה אסור שקשיים יכבו ניצוצות, אלא להפך, ילבו אותם.
"הכי רועשים הם הפחדים.
הם ממלאים לי את הראש
ומבטלים כל רעיון או חלום שהיו לי."
התכווץ לי הלב כשקראתי את השורות הללו וחשבתי על מה שהיה קורה אלמלא זכה ינון באם מאמינה שכזו.
הספר "הניצוץ שבי" יכול להתאים לכל גיל מגיל עשר בערך, מפני שהטקסטים לא מורכבים, בגובה העיניים ומדברים על מה שכל אחד, כולל ילדים, מכיר.
הם לא רק מדברים על הקשיים אלא מציגים גם את הדרך.
זה לא אומר שכל מי שנתקל בלקות למידה או קושי אחר צריך להתחיל לצלם, אלא שהוא צריך למצוא את הדרכים שלו להתחבר לשקט בתוך הרעש, להכיר בפחדים, אבל לא להיכנע להם, ולמצוא את הקול האישי.
הוא לא מוכר אשליות. הדרך לא פשוטה:
"החיבור לא קורה מיד-
הוא מגיע כשלא מוותרים"
זה ספר מלא השראה כי הוא נכתב באמונה ואהבה, בדיוק כמו הצילומים.
מילה אישית כצלמת בהתהוות- הלוואי שפעם אדע למצוא את הקול האישי שלי בצילום כמו שינון מצא את שלו, הלוואי שהצילומים שלי יגעו בלבבות כמו ששלו נגעו בלב שלי.
