״ עוד לא קראת את הספר הזה??״ ננזפתי בקריצה ומייד הוספתי את ״הנכדה של מר לין״ מאת פיליפ קלודל להר הספרים הממתין ליד מיטתי( האמת היא שהתיאור הקרוב יותר למציאות הוא רכס הרים).
אתמול שלחתי את ידי אליו וחשבתי לעצמי: ״אקרא כמה דקות ואחר כך אנמנם, כראוי לשעת צהריים לוהטת״
שעה מאוחר יותר, כשאני כבר בשליש האחרון של הספר והנמנום נדחה נאלצתי לצאת לפגישת עבודה.
בלילה אצתי רצתי אליו( בדמיון, נו אל תהיו קטנוניים)
רגע לפני שאספר לכם מה קרה לי כמה דקות מאוחר יותר, הנה מעט על עלילת הספר ללא שום חשש ספוילר:
מר לין הוא איש זקן, הוא היחיד שיודע שזהו שמו, מאחר וכל מי שהכיר אותו נהרג בהפגזה על כפרו.
סנג דיו, נכדתו התינוקת בת יומה ומר לין מפליגים בספינה למדינה זרה.
סנג דיו היא הסיבה היחידה לחייו. רק בגללה הוא דבק בחייו.
בספסל בשדרה, במדינה החדשה, מתיישב לצידו של מר לין אלמן בודד בשם מר בארק, שמשתוקק לשיחה.
מר לין אינו מבין מילה בשפתו, אך הוא יודע להקשיב.
האם זוהי תחילתה של ידידות מופלאה ?
קראו והחליטו בעצמכם.
בואו נחזור אל השלב בו אני קוראת בשקיקה את השליש האחרון בספר.
הכתיבה של פיליפ קלודל, היא מינימליזם במיטבו. מדוייקת ופוצעת כאזמל של מנתחים.
הספר כמו שלח קורים שקופים, לפת אותו אלי, ואז ממש לקראת סופו , כשהכל מתהפך,מבין הקורים נשלף אגרוף והלם בי היישר במפתח הלב.
זו בדיוק היתה התחושה.
מספר דקות נותרתי המומה. שיתפתי בתחושותיי את חברי קבוצת ״מועדון קריאה לאוהבי ספרים״ שם התברר לי שכל מי שקרא את הספר חש בדיוק כמוני.
כשנרגעתי מעט מההלם הבנתי-
אפשר לצאת בהפגנות עם שלטי ענק על נזקי כל מלחמה באשר היא, אפשר לשאת הרצאות ארוכות מלוות עדויות ומצגות , ואפשר לספר סיפור. סיפור קטן אחד, שכמו קפסולה מרוכזת מכיל בתוכו את כל המידע המורכב על מלחמות, בני אדם, אובדן, טראומה, ועל סבלם של כל המעורבים. אותה קפסולה נבלעת וכשהיא עמוק בתוכנו היא נפתחת ושולחת עוד ועוד גלי כאב והבנה מסוג חדש.
הפוסט הזה נכתב במרחק של חצי יום מהרגע בו הגעתי אל סופו של הספר, התחושות עודן כאן, אני יודעת שהן ילכו איתי עוד זמן רב.
האם הייתי קוראת את הספר לו ידעתי מה יתברר לי לקראת סופו? כנראה שלא. כנראה שהייתי נמנעת מהכאב, טוב שלא ידעתי, הייתי מפספסת ספר מעולה( ספרים בינוניים לא מכאיבים)
בשלוש מילים- רוצו לקרוא אותו
