לקראת סוף קריאת הספר "הסופרימס בדיינר של ארל" אמרתי לחברה:
״לא בטוח שאכתוב עליו פוסט, הוא כל כך מיוחד ונפלא, ואני לא בטוחה שאצליח לתת לו את מה שמגיע לו.״
הוא כתוב כל כך מתוחכם שבכל עמוד כמעט מתגלה משהו חדש ,וכל כתיבה על העלילה נגועה בסכנת ספוילר.
ההפתעה הראשונה מחכה כבר בסוף הפרק הראשון. כל כך הופתעתי שהפכתי את הדף כדי לקרוא שוב ואז פרצתי בצחוק.
רמז קל בכל זאת לגבי סיפור המסגרת– סיפור על שלוש חברות שנפרש מתקופת נעוריהן ועד העשור השישי לחייהן.
הדמויות הן אמנם נשים שחורות בארה״ב, ויש כמה דברים בעלילה שנובעים מהעובדה הזאת, אבל זה לא סיפור על גזע וצבע, זה לא סיפור אמריקאי.
זה סיפור על חברות, על אנשים ובעיקר על נשים למרות שאת הספר כתב גבר.
וזה המקום לספר לכם קצת עליו:
אדוארד קלסי מור הוא צ׳לן מפורסם וזהו הספר הראשון שכתב.
מה אגיד לכם? אם הוא מנגן כמו שהוא כותב אני אשמח להזמין כרטיס לקונצרט שלו.
סגנון הכתיבה העשיר, ססגוני ומדויק שלו גרם לי ממש לראות את המתרחש כאילו היה זה סרט בקולנוע, בעצם סידרה מצויינת, מרובת פרקים שהצופים מסרבים להיפרד ממנה.
אני מאמינה שספר טוב גורם לצחוק בקול רם או להזיל דמעה או לחשוב כל החיים שלנו.
ספר מצויין גורם לכמה מהדברים האלה.
הספר הזה הוא מעל מצויין. צחקתי בקול תוך כדי הזלת דמעות. הוא התהלך במחשבות שלי וגרם לי לרצות לחבק את החברות הטובות שלי, ולהודות לאל ששלח לי אותן.
המלצה שלי– אל תיקחו אותו בהשאלה מהספרייה- קנו אותו.
אתם תרצו לחזור ולקרוא בו שוב ושוב.
