הרואין הוא סם קטלני וממכר ביותר. הרואין, הוא גם שמו של הרומן החדש שכתבה אליענה אלמוג.
הרואין, הספר, כואב כמו אגרוף, מכשף כמו שיקוי, דוקר כמו קיפוד ועם זאת רך כמו שרק אהבה יכולה להיות.
לא קל לקרוא אותו, בגלל הכאב והנושא והדרך בה אליענה אלמוג כותבת מבלי לעשות הנחות ורדרדות. יחד עם זאת לא הצלחתי לעזוב אותו מלבד להפסקות נשימה.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
הסיפור מתרחש בסוף שנות השמונים.
ליאורה, המכונה ליל, ונינה הן שתי חברות, תלמידות כיתה י׳
ליל מגיעה ממשפחה נורמטיבית. נינה לעומתה מגיעה מגיהנום המכונה בטעות בית.
מהרגע שהן מכירות ליל נשבית בקסמה של נינה, מבלי שתבין מה בדיוק מושך אותה אליה. מהר מאוד היא נחשפת לסיפור האפל ואלים בחיי חברתה.
היא מחליטה להציל אותה בכל מחיר, בדרך להצלתה היא עוברת חוויות קשות מאוד בעצמה.
כדי להציל את נינה, ואולי גם את עצמה השתיים נוסעות לגרמניה, בשיתוף פעולה קצת מפתיע של הוריה של ליל.
השהות שאמורה קצרה יחסית מתארכת ומסתבכת ומעבר לכך לא אגלה.
זה סיפור על ילדות שלא זכו להיות ילדות.
זה סיפור על אהבה, חמלה, פחד ובדידות.
זה סיפור על בחירות וההשלכות שלהן.
על ההבדל בין התמכרות לאהבה ועל הרס עצמי.
ההתבגרות של נינה וליל, מהירה בצורה בלתי נסבלת, כמעט כמו נחיתת אונס.
״עדיין הייתי אני, אבל מה היה הקשר ביני לבין הילדה שנהגה לשכב במיטה, לשמוע את המוזיקה הזו ולפנטז? ידעתי שיש קשר בין השתיים אבל לא הצלחתי להבין בדיוק מהו הקשר הזה.״
זה סיפור שמסופר במבט לאחור, מבט מפוכח עם המון כאב ולא פחות אהבה.
המספרת, ליל, פונה ישירות לקוראים, ואפילו עוצרת מדי פעם את הסיפור ומוסיפה הערות שמתחילות במילה ״בסוגריים״
מבלי להסתכן בספוילר אומר רק שני דברים על סיומו של הספר:
- הוא לא יכול היה להסתיים בשום דרך אחרת שתהיה אמינה.
- עדיין נשארו כמה דברים לא ברורים, ואני לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי זה.
אני כן יודעת שהספר הזה ימשיך להסתובב לי בראש עוד זמן לא מעט, והכאב שהוא מעורר נוקב ורך גם יחד.
