״השמש לא מעניינת אותי״ הוא ספרה הרביעי של יעל טבת קלגסבלד. (עריכה- עלמה ורדי. הוצאת כנרת זמורה־דביר)
קדמו לו ״שוליית הקוסם״ ״נמר מעופף״ ״ חתן הפרס״.
הוא בנוי כשלוש נובלות נפרדות אבל שזורות זו בזו.
שלושה סיפורים של אמהות לא שגרתיות לילדים לא שגרתיים. כל אחת מהן מגלה יום אחד שהבן או הבת שלה ביצעו פשע.
מה תהיה התגובה של כל אחת מהן? תאמין? תתכחש? תבדוק איפה כשלה כאמא? ואולי בכלל תתנער מהבן/הבת?
האם תרשה לעצמה להתמוטט?
ע
שלושתן קשורות בצורה זו או אחרות לקבוצת תמיכה בשם ״אלמלא״.
הקימה אותה אם שמגדירה את המשותף לכולן בהיותן אמהות לילדים שאינם פושעים למרות שביצעו פשע.
שם הקבוצה נובע מהשאלה שהן שבות ושואלות את עצמן- מה היה קורה אלמלא…
והוא וגם מרמז על אל מלא רחמים וכמו שאומרת אותה אם: ״מי כמונו יודעת עד כמה אנחנו זקוקות לקצת חמלה אלוהית״
המעקב אחרי מה שקושר בין שלוש הנובלות מעצים את ההנאה מהקריאה .
שם הספר נובע מהציטוט הבא:
"אחת האימהות ניסתה לעודד אותה ואמרה לה
"כולנו כאן היינו בטוחות שמחר לא תזרח השמש והנה, תראי…"
אימו של הכמעט חתן הרוצח חתכה אותה באמצע המשפט ואמרה:
"אני ממש מבקשת לא להתחיל איתי עכשיו את כל הדיבורים על השמש. השמש לא מעניינת אותי!"
הנה חלק מהשאלות שמתעוררות במהלך הקריאה:
האם יש הבדלים מהותיים בין הדרך בה אמהות מגיבות למצבים כאלה לבין התגובות וההתמודדות של אבות?
מה קורה כשאהבה לילד שלך מתנגשת חזיתית בערכים שלך?
אחת האמהות מצטרפת לקבוצה אחרי שבנה רצח את ארוסתו.
בנה של אחרת מכר אפודים קרמיים פגומים לצה״ל וגרם למותם של חיילים.
יעל טבת קלגסבלד מצליחה לעורר הרבה סימני שאלה במקומות בהם נדמה לנו שיש רק סימני קריאה.
בצורה כמעט ערמומית היא גורמת לנו לראות את הדברים מנקודת המבט של אותן אמהות ולחוש חמלה.
נדמה לי שכל הורה שקורא את הספר הזה שואל את עצמו איך היה מגיב לו היה זה הילד שלו.
יעל טבת קלגסבלד תתארח אצלי בסלון הספרותי
