"התאומים"- ספרה של אורית גידלי

"התאומים" – ספרה החדש של אורית גידלי,  הוא אמנם ספר שירה ולא פרוזה, אבל הוא מספר סיפור.

כדי  להבין באמת, כדי לעבור יחד עם הדוברת בשירים את המסע המטלטל צריך לקרוא את הספר כולו.

למען הסר כל ספק- מדובר בשירה ויש לו את כל מאפייני השירה, ולא רק פואטיקה,

שהרי יש פרוזה פואטית.

יתרה מזאת מדובר בשירה מצוינת, צלולה, נוקבת אך לא בוטה.

השירים מתארים חוויה של אישה שנבגדה, עברה את כל המסע המטלטל מאהבה אותה החשיבה כמושלמת ,

כזו שדבר לא יוכל לה דרך ההתמוטטות, קריסה כמו מגדלי התאומים (ומכאן שמו) ועד הבחירה החדשה.

יערה שחורי, עורכת הספר, כותבת עליו כך:

"הספר הזה הוא דרך נפלאה ללמוד על הכאב."

אורית גידלי מתקרבת אל הכאב, מתבוננת בו בצלילות וחקרנות ולומדת דרכו על עצמה, ועל הזוגיות.

כאמור, לא מדובר בפרוזה. כך למשל, אין ציר זמנים.

ברבים משירי הספר ההווה מתמזג בעבר.

היא מביטה במה שקרה, מתוך פרספקטיבה של הזמן.

"רַק אָחוֹרָה אֲנִי מְבִינָה."

ועוד מוסיפה עורכת הספר :

"השירים משאירים את העיניים פקוחות לרווחה"

ואכן, התחושה שלי לאורך הקריאה בספר הייתה כמו להתבונן בשריפה.

אי אפשר להתיק את העיניים, הנשימה נעתקת, ועם זאת אורית גידלי מצליחה להפיק יופי צלול מתוך הכאב.

קשה מאוד לנתק מתוך המכלול ובכל זאת בחרתי שניים

 אוויר ומים

בַּבַּיִת שֶׁהָיָה בֵּיתֵנוּ

אֲנִי נוֹשֶׁמֶת אֲוִיר,

שׁוֹתָה מַיִם,

מְבַקֶּשֶׁת מִיַּתּוּשֵׁי הַקַּיִץ

תָּא אֶחָד שֶׁלְּךָ לְמַזְכֶּרֶת.

כַּמָּה רֵיק הָעוֹלָם

מִשֶּׁנּוֹתָר בּוֹ רַק הָעוֹלָם.

הציטוט השני שבחרתי הוא קטע מתוך שיר שנקרא "השאלון"

שיר שבנוי כשאלון, ולאט מתגלה מתוכו חשבון נפש כואב ונוקב שעושה הדוברת בשיר.

הַאִם יִתָּכֵן שֶׁעוֹד תִּפָּרְדוּ?
חֲבַצְּלוֹת הַמַּיִם מַנִּיחוֹת אֶת רֹאשָׁן עַל כָּרִית הָאֲגַם. 

עֲנִי לָנוּ תְּשׁוּבָה מְפֹרֶשֶׁת.
יִתָּכֵן.

בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן מַה הֵבַנְתְּ עַל יְחָסִים?
יֵשׁוּ לֹא הִתְחִיל מִלָּלֶכֶת עַל הַמַּיִם, הוּא הִתְחִיל מִלְּהַאֲמִין בְּנִסִּים.

מַהִי עֲצָתֵךְ לָאוֹהֲבִים?
בִּשְׁנַת 1962 שָׁלשׁ נְעָרוֹת מִבֵּית סֵפֶר בְּטַנְגָּנַיְקָה פָּרְצוּ בִּצְחוֹק חֲסַר מַעְצוֹרִים, הִדְבִּיקוּ אֶת בֵּית הַסֵּפֶר וּלְאַחַר מִכֵּן מָאתַיִם וְשִׁבְעָה עָשָׂר אֲנָשִׁים בַּכְּפָר וְתַלְמִידִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בָּתֵּי סֵפֶר קְרוֹבִים. בָּתֵּי הַסֵּפֶר נֶאֶלְצוּ לְהִסָּגֵר בְּשֶׁל הֶתְקֵפֵי הַצְּחוֹק הַנִּרְחָבִים שֶׁנִּמְשְׁכוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים. 

בְּכֵנוּת, מַה נִּשְׁאַר בֵּינֵךְ לְבֵין X?
הַכֹּל חַי. הַסְּלָעִים פָּשׁוּט טוֹבִים יוֹתֵר בִּלְשַׁקֵּר.

הַאִם חֵרַפְתְּ אֶת נַפְשֵׁךְ בָּאַהֲבָה?
נָתַתְּ אֶת הַגַּל וְלֹא רַק אֶת הַחֶלְקִיק.

הַאִם חֵרַפְתְּ אֶת נַפְשֵׁךְ הַיּוֹם?
וּמָה הַשְּׁאֵלָה הַבָּאָה? הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּעֶשֶׂר הַדַּקּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת וְאָז הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי בַּדַּקָּה הָאַחֲרוֹנָה? נַעְצֹר כָּאן. 

הָעִנְיָן שֶׁלָּכֶם בִּי מְשַׂמֵּחַ אוֹתִי, אֲפִלּוּ שֶׁמִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרָיו עִנְיָן טָהוֹר בְּעַצְמְכֶם, בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ אוֹ אֵין לָכֶם. חֲתִירָה חַסְרַת טַעַם לְטַעַם, עַל אַף שֶׁדָּבָר לֹא מוּבָן אֶלָּא מִן הַחֲזָרוֹת. 
פַּעַם, בְּמִסְגֶּרֶת הֲכָנָה לְמִבְחָן רָחוֹק הִמְלִיצוּ לִי שֶׁלִּקְרַאת סוֹף הַזְּמַן הַמֻּקְצָב לִי אַשְׁחִיר עִגּוּלִים אַקְרָאִיִּים סְבִיב תְּשׁוּבוֹת שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לִקְרֹא. הָרוֹבּוֹטִים הַבּוֹדְקִים יִתְּנוּ לִי נְקֻדּוֹת אִם הַהִמּוּר יַצְלִיחַ. 
עִם הַשָּׁנִים לָמַדְתִּי שֶׁאֲנִי מַעְדִּיפָה דַּוְקָא לָשׁוּב לְאָחוֹר, לִקְרֹא אֶת הַדְּבָרִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי בְּטוּחָה. לְהַרְוִיחַ אֶת הַנְּקֻדּוֹת שֶׁכְּבָר יֵשׁ לִי. 
הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי הַיּוֹם? כֵּן. וַאֲחָרֵף אֶת נַפְשִׁי גַּם מָחָר. אֲנִי רוֹצָה לְהִכָּנֵס אֶל הַמִּטָּה וּלְהַקִּיף אֶת בַּעְלִי בְּיָדַי. זוֹ, אַגַּב, אֵינָהּ מֶטָפוֹרָה שֶׁתַּכְלִיתָהּ לְהַזְכִּיר עִגּוּל סְבִיב תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, זוֹ הַסְכָּמָה לְאַבֵּד אֶת הַכֹּל, אֲבָל לֹא לְאַבֵּד אֶת הַכֹּל עַכְשָׁו.
אֵיזוֹ חֲשֵׁכָה זוֹכֵר הָעִוֵּר מִן הַיָּמִים שֶׁעוֹד רָאָה? מָה רוֹאֶה זֶה שֶׁעוֹצֵם אֶת עֵינָיו בַּחֶדֶר כְּדֵי לְרַכֵּז אֶת מַבָּטוֹ בָּעִקָּר?

כותרת המשנה של הספר היא "שירי אהבה".

אורית גידלי כותבת לא רק על כאב, אלא גם על אהבה. זו שהייתה, זו שנותרה בזיכרון, זו ששרידיה נותרו, ומהם אולי יקום משהו חדש, כמו שבאזור ההוא בניו יורק יש היום גם מוזיאון הנצחה , גם מוזיאון וגם אזור סחר שוקק חיים.