השבוע בחרתי שיר מתורגם של המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו, מתוך הספר "רק מלה בזמן" בתרגומה של טל ניצן (הוצאת קשב לשירה)
ואז תכיר את עצמך
"וְאָז תַּכִּיר אֶת עַצְמְךָ, אִם תִּזָּכֵר
בְּעַרְפִלֵּי תְּמוּנוֹת מֵחֲלוֹמוֹת עָבָר,
בַּיּוֹם הַזֶּה, הָעַגְמוּמִי, עֵת תְּהַלֵּךְ
וְעֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת.
מִכָּל חַסְדֵי הַזִּכָּרוֹן, אֶחָד יָקָר:
זֶה הַמֵּשִׁיב אֵלֵינוּ חֲלוֹמוֹת"
בכל פעם שאני קוראת טקסט שטל ניצן תרגמה אני ממש יכולה להרגיש למה מתכוונים כשמדברים על תרגום כאמנות. גם כאן, בשיר הזה התחושה שלי כקוראת היא כאילו זו היא שפת המקור בה נכתב השיר, הוא ותחושה של התפעמות מיופיה של השפה שלנו עולה בי.
למשל בשורה "בְּעַרְפִלֵּי תְּמוּנוֹת מֵחֲלוֹמוֹת עָבָר"
את השיר הזה הייתי רוצה לשמור לי במקום נגיש תחת הכותרת "לשמור לעת חירום רגשי"
מן יום עגמומי כזה שבו במקום לשקוע עוד ועוד בזיכרונות עצובים, אקרא את השיר ואדע להשתמש בחסדי הזיכרון כדי להתחזק, אך יותר מכך אבחר בחסד הגדול
"זֶה הַמֵּשִׁיב אֵלֵינוּ חֲלוֹמוֹת"
והנה דוגמא נוספת ליופיו של התרגום. המילה משיב היא גם מחזיר, כלומר חלומות שנעלמו לנו יוחזרו, אך מעבר לכך המילה משיב מייד מעלה בי תחושה של משב רוח, משהו טרי רענן ומנחם.
סופשבוע של חסדי זיכרון ומשב חלומות לכולם.
